בקשתו של משה

"וידבר משה אל ה' לאמר; יפקד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו' ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (פרק כז פס' טו – יז) והקשה האור החיים מדוע הוצרך משה לבקש מהקב"ה שימנה מנהיג לעם ישראל, וכי עלה על דעתו שהקב"ה יניח את עם ישראל כצאן ללא רועה.

עוד יש לתמוה, שמבקשתו של משה למינוי מנהיג משמע, שעד עתה לא ידע ממינויו של יהושע. והלא בפרשת דברים הוכיח משה את ישראל שמחמת חטא המרגלים מינה הקב"ה את יהושע במקומו (דברים א לח) והיה זה ל"ח שנה קודם בקשתו של משה בפרשתינו. עוד קשה, שמשה ביקש שבניו יירשו את גדולתו (רש"י פס' טז), והיאך ביקש דבר זה והלא כבר נקבע שיהושע יחליפו. ובפטירת אהרן ניחמו משה "אשריך שתראה כתרך נתון לבניך, מה שאין אני זכאי" (רש"י במדבר כ כה), הרי שידע באופן מוחלט שבניו לא יירשו את גדולתו, ומדוע ביקש על כך.

 ולהבין פרשה זו יש להקדים ולבאר את תפקיד המלך בעם ישראל. בנביא (שמואל א ח) מצינו שכאשר באו זקני ישראל לשמואל וביקשו שישים עליהם מלך, קצף עליהם באומרו שבקשה זו מוכיחה שמאסו בה', ומינה את שאול למלך. והקשו המפרשים במה חטאו זקני ישראל, והלא עניין מינוי מלך מבואר בתורה (דברים יז טו), ואף אם נאמר שצורת הבקשה הייתה שלא כהוגן, מכל מקום הקשה אברבנאל היאך בכל אותן מאות שנים של תקופת השופטים לא שאל אף אחד מלך כהוגן, לא עתניאל בן קנז, לא יפתח, ולא שמשון. עוד קשה היאך מינה שמואל את שאול המלך שהיה משבט בנימין, והלא יעקב אבינו אמר (בראשית מט י) לא יסור שבט מיהודה, ובגמ' (זבחים קב א) מבואר שאילולא חטא שאול, הייתה המלכות מקיימת בו לעולם. ויש להבין היאך היה קיום להבטחה שהמלכות לא תסור משבט יהודה.

במושכל ראשון תפקידו של המלך הוא להנהיג את עם ישראל במלחמותיו, לגבות מיסים, למנות שרים ופקידים ולשלוט על ענייני המלוכה. אולם, כשנדקדק בסדר הציוויים בפ' משפטים נמצא שמתחילה ציוה ה' על כיבוש הארץ וחילוקה ורק לאחמ"כ על מינוי מלך, ולכאורה הסדר ראוי להיות הפוך, שמתחילה יש למנות מלך ורק אח"כ להלחם. אך הביאור בזה, שתפקיד המלך בעם ישראל אינו תפקיד גשמי המתעסק בענייני העם והמדינה כשאר אומות העולם, אלא תפקידו להיות מנהיג רוחני לחבר ולהלהיב את ליבם של ישראל לעבודת ה' וממילא תתפשט מלכות שמים על כל העולם ונגיע במהרה לאחרית הימים, ועל כן רק לאחר שיתיישבו ישראל בארצם ויסדרו בינם לבין עצמם את כל העניינים הגשמיים – או אז מגיע מינויו של המלך לשמש לעם ככח שלטון רוחני.

וזאת הייתה העבודה של עם ישראל בתקופת השופטים, ליישב כל ענייני החומר בינם לבין עצמם כמבואר בנביא (שופטים יז ו; כא כה) "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" ואחר שיֵישבו כל ענייני הנהגת העם, יוכשר תפקיד המלך שינהיג את ישראל הנהגה רוחנית. אולם, בסוף ימי שמואל חלשה דעת הזקנים, ונתקשו להנהיג את העם ללא שלטון, ועל כן ביקשו "שימה עלינו מלך ככל הגוים", כלומר, מלך שינהיג את העם הנהגה גשמית כמו אצל אומות העולם, ועל כך קצף עליהם שמואל, ומינה להם את שאול משבט בנימין, ולא משבט יהודה, לפי שברכת יעקב שהמלכות לא תסור מיהודה עוסקת בהנהגה הרוחנית, ואילו מלכותו של שאול עסקה בהנהגה הגשמית, ואילולא חטא היו בישראל ב' מלכויות, גשמית משבט בנימין ורוחנית משבט יהודה.

וכעת נפתח פתח להבין את עניין בקשתו של משה. שבודאי ידע משה שיהושע נבחר במקומו להיות שופט וראש הסנהדרין ורבן של ישראל, אך לא נתמנה להיות כמלך המושל בעם כפי שהיה משה רבנו עצמו (זבחים קב א), וחשש משה שטרם הוכשרו ישראל להתחיל את התקופה בה צריכים הם ליישב את ההנהגה הפנימית בכוחות עצמם, וביקש שבעניין זה לא יהיו ישראל כצאן אשר אין להם רועה, אלא בניו יירשו תפקיד זה של מלך, שעדיין לא ניתן ליהושע.

ועל כך השיבו הקב"ה, שאכן תהיה הנהגת מלך בישראל, אך יהושע הוא שיקבל תפקיד זה [ורק לאחר פטירתו החלה הנהגת השופטים ללא מלך]. ובכך מתבאר מדוע הקפיד ה' שמינוי יהושע יֵעשה לעיני כל עם (כז יט-כ) דבר שלא מצינו בשאר מינויים, לפי שמתחילה לא היה כוחו של יהושע אלא כמנהיג הבא מבחירת העם, ואילו עתה נתן לו הקב"ה שלטון עצמאי מוחלט, ועל מנת שלא יקומו ויערערו אחריו, הוצרך משה למנותו בציווי ה' לעיני כל העם, וכן הותר לו לשאול באורים ותומים (פס' כא) ובגמ' (יומא עג ב) לומדים מפסוק זה שאין שואלים באורים ותומים אלא למלך, לפי שזה מה שנתחדש במינוי זה של יהושע – שלטון ללא מצרים הניתן למלך.