מקדשים את הבורוּת

לרוב אני לא נוטה לפרסם שמות של אנשים, אבל ראוי לעתים כן לפרסם שמות. אחד האנשים שלאחרונה עושה הרבה כותרות בנדיבותה של התקשורת, כמובן, הוא רם פרומן. שם מוזר ומצחיק למי שעומד בראש "הפורום החילוני" (פרומן=איש דתי). אותו ד"ר פרומן (וכבר אתם יודעים שתארים של דוקטור ופרופסור לא מעידים על שום דבר, כמו שראינו במקרה של הפרופסורית שהשתוללה בנתב"ג מול חסיד חב"ד שהציע להניח תפילין למי מהיושבים שם) כתב לפני שבועות על כך שחג השבועות היה תמיד חג המים, בו מסתובבים לבן ואוכלים מאכלי חלב של תנובה, ומסתובבים עם סלסלות מלאות בפירות. ופתאום, כך הוא כותב, חב"ד החליטו שזה היום בו ניתנה התורה, וצריך לעשות שיעורים כל הלילה ולשווק את התורה לכל מי שזז. כן, לא להאמין שאדם כל-כך בור קיבל במדינה מערבית כלשהי תואר דוקטור.

למדתי בגן ובבית ספר חילוני, מעולם אי אפשר היה להאשים את המקומות בהם למדתי שהם מקומות דתיים – ובכל זאת, כבר בגן לימדה אותי הגננת אהובה ששבועות הוא "חג מתן תורה", היום בו הקב"ה נתן את לוחות הברית לעם ישראל וכו'.

נשמע לכם מוזר שמישהו חושב ששבועות זה חג המים ש"הדתיים החשוכים" הלבישו לו את מתן תורה? תחשבו מחדש. רמת הבורות בחברה החילונית היא פשוט נוראית. אמנם לפחות הוא [פרומן] יודע שיש כזה חג שהוא "שבועות", וגם זה לא כולם יודעים.

בשנה האחרונה כל הקמפיין המתוזמן והממומן של "ההדתה" בחברה הישראלית מנסה להרחיק מילדי ישראל כל מידע אמיתי, כל מידע מקורי מן היהדות. הפחד האדיר של הקומץ החילוני הקיצוני הורס לחבריו החילוניים להתחבר אפילו ברמת המידע הפשוט של מה הוא חג שבועות, מתי חוגגים סוכות ומה זה פסח. כל דבר שמריח יהדות – הכותרות מיד זועקות "הדתה".

הדרישה של אותם אנשים, כמו הפורום החילוני (שאגב לא מייצג כמעט בכלל חילונים אלא רק את הקיצוניים ביניהם), ש"המרחב הציבורי" יישאר ציבורי ולא "יטרידו" בו את הציבור בהצעות כמו הנחת תפילין או פרסום יהודי כלשהו – היא לכאורה צודקת. אנחנו רוצים שקט, תנו לנו לחיות איך שאנחנו רוצים ואל "תתקפו" אותנו ביהדות שלכם.

אבל בפועל, הרי זה פלא שלא מפריע לאותם אנשים שמדברים על "המרחב הציבורי" שלהם – שאל המרחב הזה נכנסים אנשי שיווק שמפרסמים בגסות כל דבר. לא מפריע להם שמוכרים להם פריצות בלי הפסקה. גם לא מפריע להם שימכרו להם תכנים מסיונריים של דתות אחרות. אבל יהדות?! השם ישמור! נגד זה אין פשרות.

אותם אנשים רק "שוכחים" ש"המרחב הציבורי" הוא גם של כאלה שאינם חילונים-קיצוניים. אלא הוא שייך גם לאנשים מסורתיים (שהם רוב האוכלוסייה בישראל), לאנשים דתיים ולחרדים. הם יזעקו כאשר חרדים יסירו שלטי פרסום לא צנועים כי זה פוגע "במרחב הציבורי" החרדי, אבל הם יזעקו כי הפעולה של אותם חרדים פוגעת ב"מרחב הציבורי" – שהוא הרי שייך, לדידם, רק ל"ליברליים". ליברליים בעיני עצמם.

לא מפריע לאותם ראשי פורום חילוני שקבוצה של ערבים פותחת מסגד מאולתר בנתב"ג, אבל כן מפריע להם שמסתובב חסיד חב"ד בנימוס ושואל אם זה או אחר ירצה להניח תפילין. נגד זה הם יתפוצצו.

ובמאמר מוסגר, בוא נדבר רגע על קידוש השם האדיר שעשה אותו פעיל חב"ד, ר' מאיר הרצל. הוא לא צעק, לא הגיב, לא התנגח. פעל בשקט ולא אמר דבר. עשה קידוש השם של ממש. הראה, בניגוד להתפרצות הקולנית של אותה פרופסורית מעונבת – כיצד יהודי צריך להתנהג.

פעם נשאל אחד הבמאים הידועים בעולם – וודי אלן – "מיהו הבמאי הכי טוב בעולם". הוא חייך אל העיתונאי ואמר לו "אלוקים".

רק הקב"ה יכול היה ליצור את הסיטואציה בו פרופסורית לחינוך פלורליסטי צורחת כך על אקט דתי יהודי שנעשה במרחק ממש סביר ממנה, בלי באמת להטריד אותה. מה שהטריד אותה זה העובדה שעוד יהודי מקיים את התורה. רק "הבמאי הטוב בעולם", הקב"ה – יכול היה ליצור תסריט בו בעלה של אותה פרופסור היה נשיא הקרן החדשה (שמממנת במשך השנה במיליונים את קמפיין ההדתה), רק הקב"ה יכול היה ליצור תסריט בו לפעיל חב"ד יקראו מאיר הרצל, שהרי המלחמה במאה וחמישים השנה האחרונות בדת מתנהלת ע"י התנועה הציונית בראשה עמד – הרצל. והוא גם התסריטאי הטוב ביותר שיכול היה לקרוא לראש הפורום החילוני – פרומן.

מה שמבקשים אותם אנשים שמנהלים את קמפיין ההדתה אינו למעשה שיניחו להם, אלא הם למעשה מבקשים לשמר את הבורות של הדור הצעיר, ולהעמיק אותה.

אבל מה שהם לא מבינים הוא שהקב"ה יוצר ומסובב הכול, ודווקא המקום של הבורות הנוראית – אליה הם דוחקים את הקרבנות שלהם – הוא המקום בו יצמח דור התשובה הבא. ומדוע? כאשר מגיעים אל אדם שמרגיש שהעגלה שלו מלאה, והוא מראה את החפצים הרבים בדמות הערכים שיש לו בעגלה – הוא לא חוזר בתשובה. אבל ברגע שמציגים לו את העגלה הריקה שלו, שיש בה ערכים נבובים שתלויים במצב הרוח של העגלון או של החברה בה העגלון נמצא – הוא משיל מעליו הכול – וחוזר בתשובה. זו גם הסיבה שארגוני התשובה שמים דגש יותר על הציבור החילוני מאשר ציבורים אחרים, כיוון שברגע שאדם מבין שהוא למעשה בוּר וכל חייו למעשה שיקרו לו – הוא רואה את האמת, וחוזר בתשובה.