הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
בסוף פרשת ציצית כותבת התורה "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" (פרק טו פס' מא). ונתקשה רש"י מה השייכות בין ציצית ליציאת מצרים. וביאר, שכשם שביציאת מצרים במכת בכורות, הכיר הקב"ה מי הוא הבכור מהאב למרות שזוהי הבחנה דקה, כך בציצית מבחין הקב"ה במי שמחליף את תכלת הציצית של החילזון בתכלת של "קלא אילן" להיפרע הימנו. ויש להעיר, שטעם זה אינו מבאר דיו מדוע דווקא בפרשת ציצית הדגישה התורה עניין זה, והלא ברוב המצוות אפשר להחליף ולשקר בהם וכגון לאכול בהמה שלא נשחטו סימניה כדין וכדו', ומדוע הדגישה זאת התורה דווקא בפרשת ציצית.
ושמעתי לבאר בזה, ע"פ הגמ' (מנחות מג ב) "גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת". פירוש, בציצית יש להטיל שני סוגי חוטים, חוטי פשתן לבנים וחוט תכלת, ומחדשת הגמ' שעונשו של מי שאינו מטיל לבן בציצית גדול מעונשו של מי שאינו מטיל תכלת, משום שהלבן מצוי לכל, ואילו התכלת אינה מצויה בכל מקום, ולא בכל זמן (רמב"ם ציצית ב ט). והעונש על ביטול מצות עשה שקַל לקיימה, גדול מהעונש על מצות עשה שקשה לקיימה. ומוסיפה הגמ' "משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה, הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא". וביארו התוס' שהמשל לחותם הוא בדווקא, שכן היו רגילים לחתום בעבדים סימן בזמן שקונים אותם, לידע למי הם שייכים, וכך גם הציצית מעידה על ישראל שהם עבדי ה'.
ולדברי התוס', שהציצית היא סימן וסמל לעבדות, מבואר היטב מדוע בסוף פרשת ציצית מוסיפה התורה "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שאחר שהצריכה התורה שנלבש בגד עבדות, מנמקת היא את הטעם, לפי שהקב"ה פדה אותנו מעבדות פרעה להיות עבדי ה'. ויש להסמיך בזה את דברי הבעל הטורים עה"פ האמור בהשבת אבידה (דברים כב ב) "עד דרוש אחיך אותו" וביאר ש"אותו" משמעו שהמאבד יתן את "האות שלו" [הסימן שלו] וכשם ששולחן השייך לאדם קרוי "שולחנו" כך נתינת סימן בחפץ השייך לו קרוי אותו. ויש לומר שזהו שכתוב בפרשת ציצית "וראיתם אותו" שנראה את הסימן והאות שיש במצות ציצית.
ובגמ' (שבת לב ב) "אמר ריש לקיש כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים". והביאור בזה, על פי הידוע שמידתו של הקב"ה היא מידה כנגד מידה, ואף כאן כנגד מה שלבש אדם ציצית והראה שהוא עבד ה' זוכה לעתיד לבא שעבדים ישמשו אותו. ויש בכך נתינת טעם מדוע נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש, שאחר שעסקה התורה באות של שבת [כי אות היא ביני ובין בנ"י] עסקה באות של ציצית.
ומאיר באור חדש הפסוק האמור בפרשת ציצית (פס' מ) "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" וברש"י האריך לבאר היאך גימטריא של ציצית היא כנגד תרי"ג מצוות. אך לאמור, יש לפרש את הפסוק כפשוטו. והוא, על פי דברי הרבינו יונה (שערי תשובה א ו) "כי אם אמר יאמר העבד לרבו כל אשר תאמר אלי אעשה, זולתי דבר אחד – כבר שבר עול אדוניו מעליו" ולענייננו כיון שציצית מסמלת את היותנו עבדי ה' ממילא על ידה זוכים את כל מצוות ה', שהרי אם חסרה ולו מצוה אחת כבר נפגם עניין העבדות.
ובכך תתבאר היטב המשנה (ברכות ב ב) האומרת שהפרשה האחרונה בקריאת שמע – "ויאמר", אינה נוהגת אלא ביום ולא בלילה, לפי שבמצות ציצית שנאמרה בפרשה זו כתוב "וראיתם אותו" ולמדו מכך בגמ' (שבת כז ב; מנחות מג א) שכסות לילה פטורה מן הציצית, מפני שציצית אינה נראית בלילה. וצריך ביאור, שלכאורה עיקר הזכרת פרשת "ויאמר" היא בשביל הזכרת מצרים שנוהגת אף בלילה, ומה לי בכך שפרשת ציצית לא נוהגת אלא ביום. אך להמבואר, שמהותה של הציצית היא ביטוי לקבלת עבדות מבואר היטב, שבהזכרת יציאת מצרים אין העיקר בעצם ההזכרה אלא התוצאה הנובעת ממנה – עבדות ה' המתגלית ע"י הציצית, ולפיכך במקום שאין את לבישת ציצית נחסר אף מטעם הזכרת יציאת מצרים.