itayוכבר עמדו הראשונים מה הטעם להבאת מלח להקרבת הקרבנות (עי' רבינו בחיי שהביא בזה שלשה טעמים).
ואפשר לתת טעם נוסף לנתינת המלח בקרבן, שבא ללמד את האדם, המלח הוא התבלין העיקרי באוכל יותר משאר תבלינים, בלעדיו האוכל יהיה תפל, אולם מאידך אם ישים יותר מדי מלח, האוכל יהיה מלוח ואי אפשר יהיה לאוכלו. כך צריך האדם לדעת שהקב"ה נותן לאדם מה שמגיע לו בדיוק, לא יותר מדי שהתבשיל לא יהיה מלוח וגם לא פחות מדי, כיון שהאוכל יהיה תפל. הקב"ה נותן לאדם את הנצרך במידה ובמשקל.
וכמו שמצינו בכתובות (סו:), שבירושלים היו נותנים משל: "מלח ממון חסר", ויש לפרש שבחרו במלח כמשל, כי המלח מלמד את האדם שהכל במידה ובמשקל, ובדיוק הממון שהוא נצרך הוא יקבל מבורא עולם.
ובעל פלא יועץ, רבי אליעזר פאפו, כתב בספרו "אלף המגן", שהמילה "מלח" היא בהפוך אותיות "מחל" וכן "תמלח" אותיות "תמחל". הקרבן הגדול ביותר שאדם יכול להקריב לפני הקב"ה הוא להעביר על מידותיו ולמחול, על אף שמצד הדין הצדק עמו.
וכיצד יכול האדם למחול למי שפגע בו? אולם אם הוא מאמין ב"מלח" שהקב"ה נותן לו בדיוק מה שמגיע לו במידה ובמשקל, לא פחות מדי ולא יותר מדי, אינו בא לכלל כעס.
אברך ירא שמים סיפר, שלא עלינו גילו אצלו את המחלה הנוראה, נקל לתאר את תחושתו הקשה ואת שברון משפחתו, ובפרט כאשר הבחינו כי הרופאים עצמם מודאגים ביותר. אותו אדם פנה לעשות מה שעושה כל יהודי במצבו – שפך את לבו בתפילה לפני ה' שיחוס וירחם עליו, והחליט לנסוע למירון לקברו של רבי שמעון שכן "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".
לפני נסיעתו למירון נכנס לבקש ברכה מהגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א. ולהפתעתו פנה אליו רבי חיים בשאלה: "אתה זוכר שהייתי אצלך בבית לפני שמונה שנים?"
ביקורו של רבי חיים הוא מאורע חשוב מכדי שאפשר יהיה לשכוח אותו גם כעבור שנים רבות. ומיודעינו אכן נזכר מיד בנסיבות אותו מאורע: לפני למעלה מעשרים שנה הסב מישהו לאשתו נזק חמור עד כדי שכתוצאה מכך ארע אסון במשפחתה, ואביה נפטר משברון לב, לאחר זמן מה התחתן הפוגע, אולם לא זכה לילדים משלו, על רקע מעשה זה הגיע רבי חיים לביתם לפני מספר שנים, והושיט לזוגתו פתק שבו נכתב כי היא מוחלת בלב שלם לפוגע, ובקש ממנה לחתום על הפתק.
אולם אותה אישה שזכר הפגיעה האנושה התעורר בה והציף את לבה בתסכול ובכעס לא היתה מסוגלת לחתום, אך רבי חיים המשיך להפציר: "בכל זאת, אבקש שתחתמי על פתק זה".
האשה הגיבה: "אם הרב מבקש ממני לחתום, אחתום, אולם לסלוח לו אינני מסוגלת". אך הרב לא הסתפק בכך, ואמר לה: "בכל זאת, אבקש שתעבדי על עצמך, תמחלי לו בלב שלם ותחתמי על הפתק".
לאחר דקות ארוכות של מחשבה והתחבטות הנפש, נאותה האשה לחתום ולמחול בלב שלם. רבי חיים ביקש מהם לצלם את הפתקה הזו ושמר אצלו את המקור.
"כעת", הורה לו רבי חיים, "קח את הפתק הזה אתך למירון, ושם תתפלל שגם אם נגזרה עליך גזרה קשה, בכל זאת תזכה להינצל ולחיות בזכות המחילה של אשתך".
ואכן האברך עשה כך, נסע למירון, וכשחזר בא לבדיקות בבית החולים, וב"ה התוצאות החדשות שללו את האבחון הקודם.
אומר החיד"א בפרפרת נאה: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", בדרך כלל כשהתורה אומרת "רעך" זה כשמרעים לאדם, "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כ"א, ל"ה), "ושפטתי בין איש ובין רעהו" (שמות י"ח, ט"ז), "אשר ירצח את רעהו" (דברים ד', מ"ב), "אשר יכה את רעהו (דברים י"ט, ד'), ואם כן כשהתורה אומרת ואהבת ל"רעך" הפשט הוא שגם אם החבר שלך עשה לך רע תאהב אותו.
והנה "אהבה" בגימטריא = 13 וע"י שאתה אוהב את חברך ביחסי גומלין גם הוא אוהב אותך – "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם" ואם יש לנו "אהבה" ועוד "אהבה" = 26 גימטריא שם הוי"ה, מידת הרחמים.
ידוע ששם "אלוקים" זה מידת הדין גימטריא – 86, ומילת "כמוך" גם כן 86, מעתה, אומר החיד"א, נסגור קצוות ויאיר הפסוק כזוהר הרקיע "ואהבת לרעך" – אם אתה מתגבר ואוהב את חברך למרות שהרע לך, התוצאה היא שגם הוא יאהב אותך ועל ידי זה אתה תהפוך את מידת הדין "כמוך" (גימטריא אלוקים) ל"אני ה'" – מידת הרחמים.
היינו שאם חס ושלום נגזר על האדם גזרה קשה שבאה ממידת הדין על ידי אהבה למי שעשה לו רע, יהפך ה' לך את הקללה לברכה…
הגמרא במנחות (כא.) אומרת שהמלח שהביאו לבית המקדש היה מלח סדומית, שנאמר "ולא תשבית מלח", תביא מלח שאינה שובתת, היינו מסביר רש"י, שמצויה בקיץ ובחורף, ומלח סדומית – הים משליכה לאגפיה. ורק בדיעבד אם אין בנמצא אפשר להביא "מלח איסתרוקנית" שהוא מלח שנוצר מהאדמה.
אומר המאירי במסכת שבת (קח:) שמקורו של המלח סדומית הוא מים המלח שנמצא ליד סדום. ולכאורה, ארץ סדום סמל הרוע והשנאה, כל מי שקצת היה בו עזרה לזולת היו מיד מוקיעים אותו מחברתם, פוגעים והורגים אותו. ובסופו של דבר נענשו שהקב"ה השליך עליהם "גפרית ומלח", ודוקא מהמקום הרע בחר בורא עולם לקחת מלח בשביל להקריב קרבנות? אתמהה?
אולם באה התורה ללמדנו, שאין חכמה לעשות את רצונו יתברך שלאדם קל, וכל הסובבים אותו משבחים אותו ומכבדים אותו, החכמה היא גם במקום בו יש שנאה ותחרות כדוגמת סדום, בו מצוות של בין אדם למקום אינם קיימים, דוקא שם מבקשים ממך שתקריב מרצונותיך, ותכבד את חברך ותוקיר אותו.
הגמרא במסכת שבת (דף קכז.) אומרת: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות.
שאלו פעם את הרב שטיינמן שליט"א: מהו הדבר הקשה ביותר מבין ששת הדברים? והוא השיב: לדון לכף זכות – זהו הדבר הקשה ביותר, כי טבעו של האדם תמיד נוטה לכיוון המחשבה השלילי ולמתיחת ביקורת על חבירו.
והרב הביא לזה ראיה ממקום אחר במסכת שבת (כג.), שם נאמר בבית שיש לו שני פתחים צריך להדליק נר חנוכה בשניהם, והטעם משום חשד, שלא יאמרו העוברים ליד הפתח החשוך: אם בעלי הבית לא הדליקו כאן מן הסתם גם בפתח השני לא הדליקו. ולכאורה הגיוני יותר שיחשבו להיפך: אם בפתח זה לא הדליקו, ודאי הדליקו בפתח השני! אלא שחז"ל ירדו לעומק דעתם של בני האדם, וידעו כי טבעם לחשוב על השני בצורה שלילית ולא חיובית.
ומביאה על הגמרא ראיה ממסכת פאה, שאחד הטעמים לכך שהפאה צריכה להיות בסוף השדה, סמוך לדרך מעבר בני האדם, כדי שלא יאמרו העוברים ושבים: תבוא מארה לאדם שלא הניח פאה בסוף שדהו". וגם כאן היה עליהם לחשוב שכנראה הניח בעל השדה את הפאה במקום פנימי יותר – אלא שבאופן טבעי המחשבה הראשונית של האדם על זולתו היא שלילית.
אם כן מובן מדוע המצוה לדון לכף זכות היא הקשה שברשימה, משום שהיא דורשת מהאדם להתגבר ולהתעלות על טבעו הבסיסית.
מנהג ישראל קודש בסיום כל מסכת לצטט ולומר את שמות עשרת בניו של רב פפא, ומקורו קדום בתשובת רב האי גאון המובאת בספר האשכול (לרבי אברהם בן יצחק מנרבונא): "נשאל ממר רב האיי ז"ל בעסק עשרה בני רב פפא שמסדרין תלמידי חכמים שמותיהן כד מסיימי פרקים, אם הם בני רב פפא ואם אביהם אחד או רבים". ויעו"ש מה שביאר בזה.
דרשה נפלאה בענין זה נשא רבינו משה איסרליש – הרמ"א, אחד משומעיה כתבה והיא נחקקה דווקא בספרו של בן דורו ושאר בשרו – רבינו המהרש"ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק מרובה סימן לז), בדרשתו מסביר הרמ"א שרב פפא שעשיר גדול היה (פסחים מט.) היה גם מחזיק תורה גדול ונהג לעשות לבניו החשובים סעודה נאה בכל סיום מסכת ולכן זכה שמזכירים אותו בכל סעודת סיום.
ויש להוסיף בזה, הגמרא במסכת שבת (קיח:) מביאה: ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו. אמר רב פפא: לדידי חשדן ולא הוה בי (- בי חשדו ולא היה בי). רב פפא מעיד על עצמו שחשדו בו בכל מיני חשדות שוא שכלל לא היו בו. (והרחבנו בזה כבר בשיעור מיוחד על רב פפא והבאנו מקורות רבים שחשדו ברב פפא ולא היה בו).
כשמשתתף האדם בסיום מסכת עלולים שתי מחשבות לעלות בראשו, האחת, אשרי המסיים זכה לסיים שלמה ולדבר בשבחו. ומאידך, עלולה גם מחשבה שלילית לעלות בראשו, הנה יהודי זה מסיים מסכתות בשביל גאוה ראו נא איזו סעודה הוא עושה, כדי לפרסם לכולם שזכה לסיים מסכת.
לכן כשעומד האדם בסיום מסכת מזכיר הוא את בניו של רב פפא, כדי שלא יבואו המשתתפים לדון את המסיים לכף חובה, אלא ילמדו מרב פפא שחשדו בו לרעה ולא היה בו.
נסיים בדברי קדשו של רבי חיים פאלאג'י זי"ע הכותב בספרו תוכחת חיים: "הנזהר שלא יסובב צער מחמתו לזולת, יסייעוהו מן השמים שרצונו יקויים, וזוכה לבנים כשרים ומיטתו שלמה. מידה כנגד מידה, כשם שאינו רוצה בצער אחרים ונזקם ומצטער בכאבם, כך גם מן השמים יתנו לו בנים כשרים שלא יבוא לידי צער ותקלה בגללם. ושניהם מצינו ביעקב אבינו: "ויצר לו" – שהצטער שלא יזיק אחרים, זכה שלא באה תקלה על ידו. וגם זכה שמיטתו תהיה שלמה שכולם צדיקים".