itayהמדרש (ילקוט שמעוני חוקת רמז תשס"ג) מביא: "קח את המטה", זה שאמר הכתוב: "מטה עוזך ישלח ה' מציון" זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו שנאמר "כי במקלי עברתי", והוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר: "חותמך ופתילך ומטך אשר בידך". והוא היה ביד משה שנאמר "ואת המטה הזה תקח בידך". הוא היה ביד אהרן שנאמר "וישלך אהרן את מטהו". והוא היה ביד דוד שנאמר "ויקח מקלו בידו". והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש. וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם לכך נאמר "מטה עוזך ישלח ה' מציון".
ולכאורה מה ענין המטה שעבר מדור דור החל מיעקב אבינו אל יהודה משה ודוד עד מלך המשיח.
אלא כתב בספה"ק דגל מחנה אפרים (פרשת וישלח) לבאר את הפסוק: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה" על פי מעשה שהיה עם זקינו הבעל שם טוב הקדוש, שפעם אחת עבר את נהר הנעסטר בלי שום "שם", רק היה מניח חגורו ועבר עליו. ואמר, שבאמונה גדולה הוא שעבר. וזה יש לומר שרימז יעקב אבינו עליו השלום "במקלי" גימטריא יעקב, היינו בשמו שהוא יעקב מידת אמת, והיינו לגודל אמונה שלו בזה עברתי את הירדן והבן. עכ"ל. נמצא כי המקל מסמל את האמונה, וכל גאולת משה אשר היתה על ידי המטה מלמדת את גודל האמונה שהיה למשה אהרן ולכל ישראל, ואשר בזכותה נגאלו. וכך גם ביאת המשיח תלויה במידת האמונה, אשר על ידה נזכה שיתגלה המטה של המשיח ויגאלנו בו.
בזה נבין דברי הירושלמי (נדרים פ"ט ה"א, ובמועד קטן פ"ג ה"א) שמביא מעשה בזקן אחד שנדר נדר והתחרט עליו ובא לבקש שיתירו לו את הנדר. אולם אף חכם לא הצליח למצוא פתח לנדרו, עד שהגיע רבי שמעון בן אלעזר (שהגמרא בחולין ו. אומרת שהיה תלמידו המובהק של רבי מאיר) ובחכמתו הצליח למצוא לו פתח. כשבאו לשבחו על חכמתו הגיב, כי אין זה מחכמתו אלא "מקלו של רבי מאיר היתה לי והיא היתה מבינתו דעת".
ויש להבין מה מעלת מקלו של רבי מאיר המועיל לתוספת דעת וחכמה?
אלא הרחבנו בספר נחלת שדה (פרשת בראשית אות א') שחלק מההצלחה בתורה היא בכוחה של האמונה, שצריך להאמין שיש מי ש"חונן לאדם דעת" – בלידתו, אבל גם "ומלמד לאנוש בינה" שבעתיד יראה את ההצלחה גם אם עתה עדיין לא רואה הצלחה. וזהו "מקלו של רבי מאיר היתה לי והיא היתה מבינתו דעת". שה"מקל" מסמל אמונה, להאמין שהקב"ה יפתח ליבו בתורה ויצליח.
בזה יבואר עוד, מובא מדרש זרובבל (שהוא מוסמך מהקדמונים, וגם המהרח"ו בספרו עץ הדעת טוב פרשת ויחי מביא ממנו), וז"ל: "ואני זרובבל שאלתי לשרצבא ה' על אודות אותות הקץ, ויאמר אל מטה ישועות יתן ה' לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל. והמטה הוא שוהם הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי, והוא המטה אשרנתן ה' לאדם ולנח ולשם, לאברהם וליצחק ויעקב ויוסף, למשה ואהרן, ליהושע ולדוד המלך. ומשם יוציאהו אליהו ויתנו לאדם שמו נחמיה בן חושיאל בןאפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה אם מנחם בן עמיאל". ע"כ.
ומבואר במדרש כי המטה שממתין למלך המשיח נמצא בעיר "רקת", שאומרת הגמרא במגילה (ו.) שהיא טבריה, ולפי דרכינו יש לומר, כי טבריה נקראה כן משום ש"טובה ראייתה" (מגילה שם), היינו שהנמצאים בה רואים ומכירים בבורא יתברך, ולכן המטה של המשיח המסמל את האמונה נמצא בעיר טבריה, שכל עניינה אמונה, ועתיד המשיח להתגלות בעיר טבריה.
כמו שכתב הרמב"ם (פי"ד מהלכות סנהדרין הי"ב), בתחילה כשנבנה המקדש, היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהייתה בעזרת ישראל; והמקום שהיו יושבין בו חול היה, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דויד. וכשנתקלקלה השורה, גלו ממקום למקום. ולעשרה מקומות גלו, וסופן לטבריה; ומשם לא עמד בית דין גדול, עד עתה. וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה, ומשם נעתקין למקדש. עכ"ל. וכתב הרדב"ז בפירושו שם כתב, אמרו רז"ל שעתיד המשיח להגלות תחילה בגליל, ואפשר שהוא יסמוך ב"ד שם בטבריה שהיא חריבה עתה תבנה, ומשם יעלו לירושלים, יראו עינינו וישמח לבנו אמן. עכ"ל.
ובילקוט שמעוני (ויחי רמז קס"א) מובא: אמר ר' יוחנן טבריא היא משלמת למשיח. ובפרש"י על המדרש (בר"ר סו"פ ויחי) טבריא משלמת למשיח, משלמת הגאולה, שבטבריא פסקה סנהדרין שמשם ואילך לא גלתה, דשם ממתנת התורה עד שיבוא מלך המשיח. ע"כ. ולפי דברי הרמב"ם והרדב"ז זה מובן היטב, שהכוונה היא שסנהדרין יקומו בטבריה, ומשם יבוא המשיח.