הפצצה המתקתקת

כח הדיבור, בו ניחן האדם, מעניק לו מימד נוסף ואיכותי לחיזוק קשריו החברתיים עם סביבתו האנושית. השפה האנושית משולה למנגינה מוסכמת, דרכה ניתן להעביר מסרים רגשיים ומופשטים מאדם לאדם. בכוחו של הדיבור אף לסייע לאדם עת מבקש הוא להקל על מצוקותיו הרגשיות ולבטאם, כאשר המצוקות מציפות את ליבו.

למרות תדירות השימוש שעושה האנושות בכח הדיבור, אין היא נוהגת לייחס לו חשיבות, כפי שמייחסת היא למעשים, ומכאן מקורם של המשפטים: "מה כבר אמרתי?", "אלו בסך הכל מילים" או "הכל דיבורים!"

מדברי חז"ל ניתן ללמוד כי כוחו של הדיבור רב הוא מאוד ופעמים גדול הוא אף מן המעשה עצמו. "כי הדבור הוא מתחייב מן האדם ונולד ממנו, לכך הוא פרי ותולדות האדם, לכך נקרא הדבור ניב שפתים, מלשון תנובה, כי הוא פרי ותולדת האדם". לדברי המהר"ל בכח הדיבור מגלה האדם לא רק את מחשבותיו, אלא אף את איכות נפשו, ומכאן שטוהר הלשון מעיד על טוהר הנפש.

נשק הדיבור

בכוחו של הדיבור לפעול ולהשפיע בעולמינו כפעולת המעשה ממש, אלא שהבדל קיים ביניהם. בעוד פעולה הנגרמת על ידי מעשה מיוחסת בבירור לבעל הפעולה, פעולה הנגרמת על ידי דיבור אינה מיוחסת ל"מדבר", ואפשר לתלותה ביד המקרה.

אבחנה זו בטעות יסודה, ומקורה באי הכרת כוחו העצום של הדיבור ובאי הבנת פעולתו הרוחנית. כאשר האדם פוגע במעשיו בגופו של חברו או ברכושו הוא מזיק לו בצידו החומרי. כאשר האדם פוגע בחברו בפיו, הוא פוגע בשורשו הרוחני. מבחינה רוחנית חמור ההיזק הנגרם בכח הדיבור, מן ההיזק הנגרם בכח המעשה.

עקרון זה מוצא את ביטויו בציווי האלוקי "לא תקלל חרש" (ויקרא י"ט, י"ד). מן האיסור לקלל חרש ניתן ללמוד כי נזקה של הקללה, אינו בידיעת המקולל או בצערו, שהרי חרש הוא, נזק הקללה פוגע ומזיק בשורשו הרוחני של האדם, ואף שלא בידיעתו, ומתוך כך מזהירה אותנו התורה, שאפילו חרש הוא, מכל מקום "לא תקלל חרש". וכך כותב בעל ספר "החינוך" בביאורו לאיסור זה: "אף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו את המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משורשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו, כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א]: ברית כרותה לשפתים, כלומר, שיש כח בדברי פי אדם.

כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני… נתן בה כח רב לפעול, אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע".

מדבריו למדים אנו כי ככל שהאדם נתעלה יותר במדרגתו הרוחנית, כך פועל דיבורו בעוצמה גדולה יותר. מכאן כוחן של ברכות הצדיק, ומכאן הצורך להיזהר מהקפדתו. מן המקום ממנו שואבת ברכת הצדיק את כוחה, שואבת הקפדתו את חריפותה ומכאן סכנתה. על כן לימדונו חז"ל "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, וכל דבריהם כגחלי אש".

ברית כרותה לשפתים
עוצמתו של כח הדיבור רבה היא, עד שאפשר ובכח הדיבור מסוגל האדם להזיק מבלי משים אף לעצמו וכבר לימדונו חז"ל על: "ברית כרותה לשפתים" כי אפשר שבכח שפתיו יקבע האדם את גורלו. מסיבה זו עת חולם אדם חלום רע, ומבקש להיטיבו, יש לו ללכת אל אוהביו, ומתוך שאוהביו הם, יפתרוהו לו לטובה, שכן "כל החלומות הולכים אחר הפה".

בפרשה מתגלה במלא עוזו כח דיבורו של הצדיק והשלכותיו לטוב ולמוטב. רחל שהכירה בכח העצום של הדיבור, מבקשת מיעקב אבינו שיתפלל עבורה, כדי שתפקד בבנים, באומרה: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי". תגובת יעקב אבינו לבקשתה קשה היא, ואינה מובנת "ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר התחת אלוקים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל', ב'). ובמדרש "אמר לה יעקב לרחל – ממך מנע, ממני לא מנע. אמרה לו – כך עשה אביך לאמך לא חגר מתניו כנגדה. אמר לה – אבי לא היה לו בנים אבל אני יש לי בנים".

מדוע כועס יעקב על רחל? האם כך ינהג מי שעבד באהבתה של אשתו שבע שנים? והרי תפילתם של צדיקים עבור נשים עקרות חזון נפרץ הוא ואם עבור נשים נכריות כך עבור אשתו על אחת כמה וכמה?.

איש האמת היה יעקב אבינו וכזה נזהר הוא עד למאוד בדיבורו וזאת מתוך שיודע הוא את כוחו הרב. יודע היה יעקב אבינו כי בכוח תפילתו אפשר ותזכה אשתו האהובה לפרי בטן אלא שמתוך אהבתו הרבה חרה אפו למשמע דבריה וכדי להצילה ממות נתכעס.

אם היתה מסתפקת רחל בבקשה "הבה לי בנים" היה יעקב נוהג מנהג אבותיו ועומד בתפילה למענה אלא שהמשך דבריה גרם לו לחרון אף "ואם אין מתה אנכי". יעקב אבינו שידע את כוחו של הדיבור חשש לחייה שהרי "ברית כרותה לשפתיים". בכעסו ביקש יעקב לגרום לה לצער ולכפרה על דבריה ובכך להחליף את מיתתה בצער העקרות אלא שגדול הוא כח הדיבור עד למאוד. ומתוך שכח הדיבור ממליך את האדם על הבריאה "את הנחתם בטבעת המלך אין להשיב".

כאשר פוגש לבן את יעקב הנס מפניו טוען הוא בפניו כי גנב את אלוהיו ודורש ממנו שישיבם לו. יעקב ש"לא ידע יעקב כי רחל גנבתם" – עונה בחריפות "אשר תמצא את אלהיך לא יחיה…" (בראשית ל"א, ל"ב). מי שגנב את אלוהיך ישלם בחייו.

ומתוך שכח דיבורו של הצדיק עצום הוא ואפילו על תנאי הוא מתקיים מתה רחל בדרך על שנמצאו אלוהי אביה בידיה ונתקיימו דבריו של צדיק.

התורה מדגישה כי מותה של רחל התרחש בעת לידת בנה כדי להורותינו כי חברו להם יחדיו "מתה אנכי" של רחל ו"לא יחיה" של יעקב. מתוך כך מסיק רבינו בחיי "שיש לאדם ליזהר מעונש הצדיקים ומקללתם".

בני זוג – הזהרו בדבריכם

פעמים שמתוך מריבה וכעס רגעיים משתמשים אנו בכח הדיבור כדי לפגוע בסביבתנו. אלא שכעס טיבו שמשתכח מן הלב עת מתפייסים אנו, לעומתו המילים המשתלחות בלהט הויכוח אינן נעלמות ומתוך שכך גם בעת מריבה יש לנו ליזהר בלשוננו שהרי האהבה תחזור לביתה אולם הנזק הרוחני שנוצר מן המילים הקשות עתיד חלילה לחזור ולפגוע באהובינו. גם אם אין אנו צדיקים כיעקב אבינו וגם אם לא הגענו למדרגתו הרוחנית נדרשים אנו לידע ולהכיר בכוחו העצום של הדיבור ולהימנע בשימוש מוטעה בו.

מאת: רב אהרון לוי, ערכים (מקור)