עד גיל שלוש-עשרה חייב האב לחנך את בנו לתורה ולמצוות, ומגיל זה ואילך הבן עומד ברשות עצמו והופך לאדם שווה זכויות וחובות בכל תרי"ג המצוות "בן שלוש-עשרה למצוות" (אבות ה', ב'). החל מגיל שלוש-עשרה ניתן לצרף את הנער למניין ולכל דבר שבקדושה: לקדיש, לקדושה, ל"ברכו", לעלייה לתורה ולעלייה לדוכן, אם כהן הוא.

כאשר מגיע הילד לגיל שבו הוא נחשב "איש", כשהוא כבר אחראי למעשיו והוא בר דעת במידה מספקת לקבל אחריות – הוא מתחייב בכל המצוות.

לעומת גיל ההתבגרות של הבן, גיל ההתבגרות וההתפתחות של הבת מוקדם יותר, ולכן היא חייבת במצוות כבר מגיל שתים-עשרה.

המצווה הראשונה בתרי"ג המצוות שחייב הילד שמלאו לו שלוש עשרה שנים, היא קריאת שמע בתפילת ערבית. מכיוון וביהדות היום מתחיל עם צאת הכוכבים, כפי שנאמר בבריאת העולם (בראשית א', ה'): "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – הערב קודם לבוקר. גם זו הסיבה, ששה סדרי משנה פותחים בשאלה: "מאימתי קוראים את שמע בערבית?"

הבולטת מבין המצוות שמקבל על עצמו הבר מצווה היא מצוות הנחת תפילין. הנער המניח תפילין מקבל על עצמו את המצוות הכתובות בפרשיותיה ואת האמונה בבורא שנתן לנו את תורתו.

הנחת תפילין מעתה מדי יום הינה מצווה חשובה מאד, ומעתה היא מכלילה את הנער בכללו של העם המוסר נפשו על קיום המצוות.

בשל המורכבות של מצווה זו והפרטים הרבים שיש בה, מתחיל הילד לקיימה כחודש לפני כניסתו למצוות.

אם היום בו הגיע לגיל 13, חל ביום שני או חמישי, הוא עולה לתורה. זאת, נוסף לעלייה המסורתית לתורה, הנערכת בשבת בבית הכנסת, כשהנער הבר מצווה עולה לבימה וקורא את פרשת השבוע מתוך ספר התורה.

בהזדמנות זו מברך האב: "ברוך שפטרני מעונשו של זה". שהרי עד כה נשא האב באחריות ובעונשין על מעשיו של בנו, ומכאן ואילך הנער בר המצווה עצמו אחראי למעשיו.

מעניין לשים לב למינוח "בר מצווה" או "בת מצווה". המקיים מצווה כלשהי, הן מצווה שבין אדם למקום והן מצווה שבין אדם לחברו, לא יתנתק ממנה לעולם. המצווה תלווה אותו בעולם הבא, והוא אוכל מפירותיה בעולם הזה, כמו בן ובת שנשארים שייכים להוריהם לנצח.

* * *

ניצול השואה, ר' מנחם בנימין בייניש פרנקל ז"ל, מהעיר קאליש (נפטר בפתח תקוה בשנת תשמ"ו), הניח תפילין במשך כל שנות השואה, מלבד יומיים! התנאים האיומים ששררו בגיטאות ובמחנה ההשמדה בוכנוואלד, שבהם שהה, לא היה בכוחם לבטל ממנו את קיום המצווה. גם הסכנות התדירות לא הרתיעו אותו. הוא דבק במצווה באופן שלא ייאמן.

ר' מנחם היה נוהג לספר בצער על שני הימים שבהם לא זכה לקיים את מצוות תפילין.

המקרה הראשון אירע כאשר גילה אותו חייל נאצי מוציא את התפילין ממקום סתר במחנה כדי להניחן. הגרמני התנפל עליו בחמת זעם, חטף מידיו את התפילין, אחז ברצועות והיכה בראשו פעמים רבות על ידי הבית של התפילין עד שר' מנחם התעלף. הנאצי שחשב שר' מנחם מת מהמכות, חתך בסכין את התפילין, השליך אותן ועזב את המקום. לאחר שהתעורר ר' מנחם מעלפונו, הוא אסף את התפילין החתוכות וגנז אותן מתוך בכי רב. באותו יום הוא לא הניח תפילין.

למחרת, נודע לו שבאיזור אחר של המחנה מצוי יהודי שיש ברשותו תפילין. בכל יום היה ר' מנחם מטפס על גדר התיל שהפרידה בין שני אזורי המחנה, מניח את התפילין וחוזר באותה דרך, תוך טיפוס על הגדר. המעבר מאזור לאזור במחנה היה כרוך בסכנת-נפשות. הנאצים היו יורים במי שהבחינו בו שהוא מטפס על הגדר.

המקרה השני אירע לאחר שחרור המחנה על ידי האמריקאים. מרוב תשישות ישן ר' מנחם במתבן תבואה למעלה משלושים שעות. היה זה היום השני במשך כל תקופת השואה שבו הוא לא הניח תפילין.

מאת: יהודה רובן, ערכים
(מקור)

א. "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו, הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים".
הקב"ה ברא את כל הבריאה מתוך האין המוחלט. גם לאחר הבריאה אין לברואיו קיום עצמי, אלא הוא מקיימם ומחיה אותם בכל רגע.

ב. "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו, הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלוקינו, היה, הווה ויהיה".
"הוא יחיד" – אין פירוש הדבר רק שאין בלתו, אלא גם שלא ייתכן לייחס לו כלל ריבוי או חלוקה של תכונות או כל חלוקה אחרת.

ג. "… שהבורא יתברך אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל".
הנברא אינו מסוגל כלל לתאר את בוראו. דבר זה הוא בלתי הגיוני יותר מניסיונו של עיוור לתאר לעצמו את יופי הצבעים, או של חרש להבין צלילים.

ד. "… שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון".
אין לנו אפשרות להבין את המושג "מעל הזמן", מפני שאנו שרויים בתוככי הזמן. החיטוט "מה לפנים" – טרם הבריאה, "ומה לאחור" – מה יהיה אחר הבריאה, אינו בתחום השגת האדם. המושג "נצח" – נהגה בפינו, אך רחוק מאד מעומק תודעתנו.

ה. "אני מאמין… שהבורא יתברך – לו לבדו ראוי להתפלל, ואין ראוי להתפלל לזולתו".
התפילה היא פנייה ישירה של הנברא אל הבורא. לכן מתחילות כל הברכות בלשון נוכח: "ברוך אתה". אולם לאחר מכן עוברים ללשון נסתר ("אשר קדשנו" ולא "קדשתנו", וכן בכל הברכות), כדי שלא נטעה לומר שיש לנו השגה ממשית במהותו של ה' יתברך.

ו. "… שכל דברי הנביאים אמת".
הנבואה היא דיבור ומסירת מסרים מאת ה' לבני האדם, קשר ישיר בין הנברא לבוראו. בנבואה בחינות שונות. יש גם דרגות נמוכות מנבואה, כגון רוח הקודש, כלומר, הארה אלוקית לאנשי סגולה. יש גם בחינה של השראה אלוקית הקרויה רוח הקודש-חכמה, אשר זכו לה הרבה גדולי ישראל. כל הנבואות הללו הן אמת.

ז. "… שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמיתית, ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו".
נבואת משה רבינו היתה בדרגה עליונה יותר מדרגת שאר הנביאים. דבר זה מבטיח את נצחיות התורה. אם יבוא אדם, חס ושלום, ויאמר שניתנה לו נבואה לשנות דבר מן התורה, לא יתקבלו דבריו, שהרי נבואת משה רבינו היתה בדרגה גבוהה משלו.

ההתגלות למשה היתה בצורה שונה מההתגלות לכל הנביאים, כמו שנאמר: "פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות" (במדבר י"ב, ח').

ח. "… שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום".
נאמר למשה כיצד לכתוב כל מילה בתורה, הקרי והכתיב, הטעמים והנקודות (נדרים ל"ז).

בתורה כלולים כל דברי הנביאים והכתובים, התורה שבעל פה וכל מה שמתחדש בביאור התורה. אמרו רבותינו: "כל מה שתלמיד ותיק עשוי להורות לפני רבו, הכל נמסר למשה בסיני" (ירושלמי פאה פ"א ה"א). כולל את המשנה, הגמרא, השולחן ערוך וכל דברי הראשונים והאחרונים.

אין כל מחלוקת בעיקר מעיקרי התורה, ולא בעיקרי המצוות, אלא בפרטי ההלכות שייתכן לבארם באופנים שונים. יש גם מנהגים שונים, שאינם מעיקר הדין, ובהם שינויים המצויים בין העדות. המחלוקות השונות לא יצרו מעולם כתות ביהדות.

ט. "… שזאת התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו".
התורה היא נצחית. הבריאה כולה נבראה לפי תכנית התורה. אין לשנות שום דבר בתורה כדי להתאימה, חלילה, לחיינו, אלא עלינו להתאים את עצמנו לתורה.

המסורת של עם ישראל נשמרה באחריות רבה, על כל קוץ ותג שבה. אם נבדוק ספרי תורה שונים, בארצות רחוקות זו מזו ובתרבויות שונות, גם בעדות שנותרו ללא קשר עם קבוצות יהודיות אחרות במשך מאות בשנים, נמצא שהדברים שווים בכולם בדיוק נפלא.

י. "… שהבורא יתברך שמו יודע מעשי בני האדם וכל מחשבותם, שנאמר: 'היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם'" (תהילים ל"ג, ט"ו).
הבורא יודע הכל. "ה' חקרתני ותדע, אתה ידעת שבתי וקומי, בנתה לרעי מרחוק. ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנתה. כי אין מלה בלשוני, הן ה' ידעת כולה. אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך, אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים – גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. ואומר: אך חושך ישופני, ולילה אור בעדני – גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, כי אתה קנית כליותי, תסוכני בבטן אמי" (תהילים קל"ט, א'-י"ג).

י"א. "… שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו, ומעניש לעוברי מצוותיו".
כל הבריאה – מושגחת, וכל מעשי האדם נמצאים תחת ביקורת. על עשיית טוב יזכה האדם לשכר, ועל הרע – לעונש. השכר והעונש הם בעיקרם רוחניים. אין די בכל תענוגות העולם הזה לשלם שכר מצווה. עיקר השכר ניתן בעולם הבא. גם העונש החמור הוא בעולם הבא, ובכך מתיישבת קושיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". לעתים יש ייסורים לצדיקים בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיהם, שיזדככו ויבואו לעולם הבא זכאים. יש גם מקרים שבהם ניתן לחוטא שכר מצוותיו בעולם הזה. הכל נעשה בחשבון עליון, מדוקדק ונפלא.

י"ב. "… בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
האמונה במשיח נגלית במידת הציפייה לבואו. לכן נאמר: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו", המאמין במשיח ומצפה לבואו, הוא כאדם המצפה לבוא דבר היקר לו מאד. "וכל מי שאינו מאמין בו או אינו מצפה לביאתו, לא בנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו".

י"ג. "…שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון לפני הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".
למרות שעיקר האדם הוא הנשמה, והיא זוכה בעולם הבא בגן עדן על מעשיה הטובים, רצה הקב"ה שאף הגוף, שהיה שותף לנשמה בכל מעשיה הטובים בעולם הזה, יזכה לשכר בעולם הבא. לכן, לעתיד לבוא, ישובו הנשמות לגוף.

אם נתבונן בטבע בכלל, נראה, שכל הנראה כמוות, הוא עצמו יעמוד ויקומם חיים חדשים, וכל נפילה בצד זה, היא עלייה בצד אחר. כל השחתה בברואים תוציא בריאה חדשה לאור עולם.

*

אלו הם עיקרי האמונה המקרבת את האדם לבוראו ונוטעת בלבו תקווה ונחמה, אושר ואהבה.

(מקור)

מספר דוגמאות לביטויים אלו: 'אומר לו בפנים, מדבר דוגרי' – הוא למעשה מלבין פני חברו; 'מצפצף עליו, לא שם עליו' – הוא למעשה חצוף, ללא דרך ארץ; מכייף – נהנתן; סחב לו – גנב; לא בא לי לקום – עצלן; לזרום – בלי תכנון מוקדם, ללא מחשבה רבה; עובד עליו – משקר; פתיל קצר – כעסן; ילד: כי לא בא לי – לא רוצה סמכות, לא מקבל מרות; לא עושה לו חשבון – גס רוח, חצוף; אני לא פראייר – לא רוצה עול מיותר שאינו חייב בו; עושה חיים – בעל תאווה, נהנתן; חד לשון – עוקצני, תוקפן; לוקח סיכונים – פזיז; נייעסן – מדבר לשון הרע; צחוקים, בידור – קלות ראש.

אנחנו נזהרים מלעשות דברים שסותרים לעקרונותינו ולמושגים החשובים עליהם חונכנו מאז ילדותנו. תמיד שמענו ולמדנו שאסור לגנוב, אסור לשקר ואסור לכעוס. כשהדברים נקראים בשמם האמיתי אנחנו נזהרים מאוד מלבצעם, כיוון שהם סותרים לעקרונות חיינו. אך כשמבצעים "כיבוס מלים", כשנותנים למעשים ביטוי מעט שונה, אשר מקהה את חומרתם, הרי שהרתיעה שלנו פוחתת. באותה עת אנו לא עוברים על האיסורים עליהם חונכנו – לא הזהירו אותנו שלא לסחוב, אמרו רק שלא לגנוב. לכן כשאנו מגדירים את המעשה בשם שונה, הדבר מצטלצל אצלנו אחרת והבלמים שלנו נחלשים מעט.

לעתים ה"מלים המכובסות" נותנות צליל ותחושה של סלחנות וחברמניות, כך שהמעשים לא נראים כה חמורים כפי שאם היינו קוראים להם בשמם הנכון. "עובד עליו" יכול להישמע כפיקח היודע להתחכם על חברו, "פתיל קצר" יכול לתת תחושה של זריז ומהיר תגובה, לא נותן לדברים לחלוף לידו בלא תגובה מהירה.

יכולים אנו לפעול פעולות ולא להרגיש בחומרתם רק בשל כך שאין אנו קוראים לילד בשמו. אנו מסוגלים "להירדם בשמירה" על עקרונותינו ולא לשים לבנו לבעייתיות של העניין. זוהי ההטעיה שאנו מטעים את עצמנו, וגם לא מודעים מספיק למשמעות מעשינו.

זהו טבעו של האדם הרוצה להקל על עצמנו בחיים, לפעול בחופשיות ובלא נקיפות מצפון על ערכים חשובים שנרמסים בלא דעת על-ידי מעשיו. חפץ הוא לעגל פינות, כדי שיוכל לנהוג בלי מגבלות ומעצורים. "כיבוס המלים" מנמיך את הערנות והמניעה מלעשות דברים שאנו חושקים בחיינו, אבל נוגדים למושגים החשובים לנו. ההגדרות החדשות נותנות מבט שונה לתכונות ולמידות שמהם אנו כה חוששים ונזהרים.

מפליא הוא כוחן של המלים, אשר באמצעותן אפשר לשנות בצורה משמעותית את פעולותיו של האדם. חומות השמירה ששׂם הוא סביבו, יכולות הן ליפול בשל שינוי ההגדרה של פעולות ותכונות שלו. אם אנו לא ערניים מספיק, הננו יכולים ליפול כפרי בשל לזרועות היצר המשכיל, אשר תפקידו להרדים אותנו. לא לתת לנו להיות דרוכים, להימנע ממעשים שאיננו חפצים כלל לעשותם. מעשים אשר מתבצעים רק מחוסר ערנות והקהיה של החושים המוסריים שלנו.

אם האדם לא שם ליבו לדרכיו בתקופה מתמשכת, יכול הוא לסגת בלא משים. נסיגות מעין אלה יכולות להגיע עד לכדי שהוא מבחין שנמצא במחוזות רחוקות, אשר לא האמין בתחילה שיגיע אליהם ורק חוסר המודעות הביאוהו לידי כך.

דוגמה זו שהבאנו כאן, היא המחשה נוספת לצורך של האדם להיות ערני למעשיו. לא לתת למסיחי הדעת הסובבים אותו להכשילו מלחיות את חייו בדרך האמיתית והראויה. דרך, אשר באמונתו והשקפת חייו חפץ בה עד מאוד.

מאת: הרב שמואל קובר