בס"ד

הכנס

י״א בתמוז תשפ״ה (7.7.25)
יהודי
  • דף הבית
  • פורומים
  • פעילויות בהליכות חיים
  • מניינים ברחובות
  • צור קשר
  • דף הבית
  • פורומים
  • פעילויות בהליכות חיים
  • מניינים ברחובות
  • צור קשר
יהודי
  • דף הבית
  • פורומים
  • פעילויות בהליכות חיים
  • מניינים ברחובות
  • צור קשר
  • דף הבית
  • פורומים
  • פעילויות בהליכות חיים
  • מניינים ברחובות
  • צור קשר
בלוג
ראשי » בלוג (עמוד 5)
arachim כ׳ בכסלו תשע״ו (2.12.15) 13:54

נישואין – התרוממות וצמיחה הדדית

לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה

שני "אני" הופכים ל"אנחנו" אחד

ההתקשרות ההדדית בין איש לאישה נקראת בלשון הקודש בשם: "נישואין". משמעות מושג זה היא: העלאה והתרוממות. הנישואין מקבלים תוקף על ידי מעשה ה"קידושין", שגם שמו מורה על התקדשות והתרוממות.

הנישואין הינם הצעד האציל ביותר של האיש, והם גם מבחן האמת של האישה. במסגרת ביתם ניתנים לאיש ולאישה כאחד יכולת ושדה פעולה להגשמת הערכים והאידיאלים הנעלים ביותר.

קשר הנישואין כולל את כל ההיבטים של יחסי אנוש: אורך רוח, אדיבות ונימוס, תבונה ותושיה, התחשבות הדדית, איפוק והבלגה – כל אלו הם יסודות חשובים לבניין חיי נישואין מאושרים.

החירות היא פסגת החיים המשותפים של שני בני הזוג. חירות פירושה: אפשרות מרבית לגדילה ולהתפתחות בצוותא, ללא תנאים מגבילים ומפריעים. חירות פירושה גם החובה והזכות כאחד, לגדול ולהתקדם בכיוון החיובי.

טקס הכלולות הוא רק הבסיס לחיי הנישואין. הוא הצעד הראשון והקובע, המאפשר לבני הזוג להתחיל את חייהם החדשים והמשותפים, ליצור ביניהם אחדות מלאה ולצעוד יחדיו. אולם עליהם לזכור, כי לאחר כניסתם לחופה עדיין ארוכה הדרך לפניהם עד שיזכו להגיע אל שיא הבשלות והגדילה המשותפת. על ידי הנישואין, שתי זהויות נפרדות יוצרות זהות אחת, המבוססת על הבנה הדדית ועל עשייה מאוחדת. מתוך שני "אני", מתהווה וצומח "אנחנו" אחד.

במצב חדש זה אסור לבני הזוג לקפוא על שמריהם. עליהם להתפתח בכוחות משותפים ומתוך הרמוניה מלאה. רק כך תהיה שאיפת הגדילה המשותפת בת קיימא, ותצמיח פירות משובחים.

שמירת הייחודיות בתוככי האחדות

הנישואין הינם מבחן עליון לאיש ולאישה כאחד. התלות ההדדית והאינטימית דורשת הסתגלות מהירה ויציבה. כדי להתמודד בהצלחה במכלול הבעיות של חיי נישואין, על האיש והאישה להקדיש את כל כוחותיהם השכליים והרגשיים באופן יעיל ופורה למען מטרה משותפת זו. רק אז מובטחת צמיחה מאוחדת. אין לך דבר מעציב ומצער יותר לאיש או לאישה, מאשר איבוד הזהות האישית או הטשטשותה. יש בכך משום הקהיית הכוח היוצר והפורה והחלשתו. על הקשר החדש לאחד בקרבו את מעלות שניהם. כך יצליחו האיש והאישה להשלים זה את זה בבנין החדש שהם מקימים יחדיו. לא טוב לכפות על האישה דימוי גברי, וכן להפך, אין לכפות על הגבר דימוי נשי. על כל אחד מהם לפתח את תכונותיו ואת סגולותיו האישיות, הן בגופו והן ברוחו, ולתרום את חלקו לבניין הבית החדש.

הנישואין תורמים לאדם

הנישואין מיטיבים עם האדם בכל תחומי החיים. אם נתבונן במכלול הבעיות הנפתרות על ידי הנישואין, נראה בבירור את יד ה', ולא נוכל להגדיר את המצב באופן שונה מאשר "נס". חיי האדם מתנהלים בשלושה מישורים: פיזי, רגשי ורוחני. לכל אחד ממישורים אלו הנישואין תורמים תרומה חיונית.

השפעת הנישואין והקמת הבית המשותף גלויה ביותר לעין במישור הפיזי. ראשית, הנישואין פותרים את בעיית קיומו של המין האנושי. העמדת צאצאים לבדה אינה מבטיחה קיום זה, שכן יצור אנושי זקוק לטיפול חם, מורכב ומתוחכם בשנות התפתחותו, כדי שיגדל באופן בריא ונורמלי. לאורך שני העשורים הראשונים לחייו זקוק הצעיר לתשומת לב ללא גבול, לסביבה רווית אהבה וחום אנושי ולהדרכה חינוכית מתמדת. מלבד מסגרת הנישואין, לא קיימת מסגרת אחרת, המסוגלת להעניק צרכים אלו כראוי. הדרך היחידה להבטחת התפתחותם של ילדים בריאים בגופם ובנפשם, היא גידולם בתוככי יחידה משפחתית, הבנויה מאב ואם המקדישים את כישוריהם המיוחדים ואת תכונות נפשם הסגוליות לחינוך ילדיהם.

הבעיה השנייה במישור הפיזי, שבאה על פתרונה בחיי הנישואין, היא תחום הדחפים של האדם. הדחף המיני מטריד את האדם ואינו נותן לו מנוח. חיי הנישואין משחררים את האדם מעיסוק מופרז בתחום זה, ומאפשרים לו להתמסר להשגתן של מטרות חייו האמיתיות.

אולם לא רק במישור הפיזי חיוניים הם הנישואין לאדם. גם במישור הרגשי הם תורמים את תרומתם. האדם מטבעו הוא יצור חברתי, וחיי בדידות ימנעו ממנו למצות את מלוא יכולתו. הנישואין מעניקים לאדם חברה נעימה ומשחררים אותו מבדידותו. נוסף לכך, הם מאפשרים את התהוותו ואת קיומו הממושך של הקשר הרגשי העמוק ביותר הקיים בין בני אנוש – קשר האהבה שבין איש לאשתו.

התרומה הרוחנית

תרומתם של הנישואין מבחינה פיזית ורגשית לחיים תקינים רבה היא, אולם מן הראוי להדגיש, שהתרומה במישור הרוחני היא התרומה העיקרית.

האדם נברא כדי לעבוד את ה' ולהנות מזיו שכינתו. בחתירתו להשגת מטרות אלו, הוא מגשים את מטרת בריאתו וזוכה לשכר נצחי בעולם הבא. הצלחה אנושית, במובנה האמיתי, היא הגשמת מטרות אלו.

אולם בדרכה של הצלחה זו ניצב מכשול, והוא היצר הרע. יצר זה דוחף את האדם להשתדל בכל כוחו למלא את מאווייו הגשמיים ולרכוש כבוד ומעמד בחברה. במילים שונות: היצר דואג לכך שהאדם יעבוד את עצמו במקום לעבוד את קונו. אדם שאינו מצליח להתמודד כיאות עם דחפיו הפנימיים, יסטה בהדרגה מהיעדים האמיתיים שלמען הגשמתם נברא, ויתרכז במישור האנוכי בלבד. הנישואין מאפשרים לאדם להתגבר על נטייתו הטבעית להתרכז בעצמו. הם מנתבים את הדחפים מאפיק של מילוי תענוגות עצמיים לאפיק של נתינה והענקה לזולת.

זאת ועוד, הנישואין מסייעים לאדם לחדול מעיסוק מתמיד בצורכי עצמו ומחייבים אותו לדאוג לצורכי אשתו וילדיו. ככל שהאדם לומד לחשוב יותר על צורכי זולתו, כך, באותה מידה, הולכות ונחלשות אצלו תאוות הבצע והרדיפה אחר כבוד ושליטה. מעתה הזולת תופס את מקומו של ה"אני" במרכז אישיותו של האדם.

שינוי זה מהווה מפתח לצמיחה רוחנית ולהשתלמות הדדית של הבעל ואשתו יחדיו.

כיצד מגיעים אל האושר?

כאמור, בחיי האדם קיימים שלושה מישורים – פיזי, רגשי ורוחני.

איזה מהם הוא החשוב ביותר בתהליך יצירת חיי נישואין מאושרים? מאחר והאושר הוא מצב רגשי, נוטים היינו להניח כי המפתח להצלחה טמון במישור הרגשי. אולם למעשה, שונים הם פני הדברים.

האמת היא, שמערכת יחסים רגשית ותקינה בין בני הזוג תלויה ברמתם הרוחנית, כלומר, באותה מידה בה הם למדו להתגבר על אנוכיותם. אושר חיי הנישואין תלוי בגורם יסודי: כל אחד מבני הזוג צריך לחוש שזולתו מסור אליו. נמצא אם כן, שהצד הרגשי של הנישואין נקבע על ידי הצד הרוחני שלהם, המלמדם לדאוג לזולת. רק זוג המוכן לשנן את היסוד האמיתי של חיי הנישואין, את אהבת הזולת, מסוגל להגיע לאושר אמיתי.

כמובן, גם למישור הפיזי תפקיד נכבד ביצירת חיי נשואין מאושרים. מלבד העובדה שהוא מאפשר הקמת משפחה ומשחרר את האדם משעבוד לתאוותיו, הוא גם מפתח את הקשר שבין האיש לאשתו. דחפים אלו נבראו באדם כדי לספק לבני הזוג אמצעים לפיתוח הקשר הרגשי ביניהם. אולם יחסים אלה, כלשעצמם, אינם יכולים לעורר אלא רגשות קרבה בני חלוף. היחסים הפיזיים בין בני הזוג יכולים להשפיע על חיי הנישואין, רק במקביל לכוחה של מערכת היחסים הרגשית שביניהם.

כאשר הצד הפיזי שבנישואין אינו מהווה ביטוי לרגשות, נוצרת תוצאה הפוכה – הרס חיי הנישואין. במצב זה מילוי התאוות הינו אך ורק ביטוי לאנוכיות, והשימוש ביחסים אינטימיים להפקת הנאות גופניות בלבד, חותר תחת היסוד העיקרי של חיי הנישואין.

לעומת זאת, אהבה שעיקרה לאחר הנישואין, מצויה בעלייה מתמדת. יותר מכך, האהבה שבין איש לאשתו מעוגנת בהלכה: "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו" (רמב"ם, אישות פרק ט"ו). גם הלכות טהרת המשפחה מסייעות להגברת רגשי האהבה ולמניעת שגרה: "כדי שתהיה חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה" (נדה דף ל"א). רעננות והתחדשות מלוות תדיר את האהבה האמיתית. אין זו אהבה שטחית הניזונת מגירויים, אלא אהבה המבוססת על הערכה הדדית, הדדיות המביאה לרגשות אהבה וחיבה כנים ועמוקים.

האהבה היהודית

מהי הערובה ליציבות חיי המשפחה? חמימות הרגש וכוחה של האהבה. גורמים אלו מסוגלים להפוך את חיי הנישואין על דאגותיהם הכלכליות, על הגבלותיהם המוסריות ועל חובותיהם החברתיים למעיין של אושר ושל תענוג. בלעדיהם, חיי הנישואין עלולים להפוך למערכת מכבידה של שלשלאות ולכבלים.

אהבה היא אכן מילה נאה. אך מועלית על השפתיים, וכבר מציתה אש בלבבות צעירים, מעוררת את מעוף דמיונם ומשנה את אישיותם. לעומת זאת, כאשר היא עולה על שפתי אדם מבוגר ומנוסה, היא מעוררת בו אך חיוך קל מהול בחשד. כמה לבבות כבר שברה מלה זו? כמה משפחות הרסה? מה עוללה מלה זו בכוחה המיוחד, וכמה עולמות החריבה?

אהבה חופשית! בני אדם רגילים להיתלות במלים הללו ולהשתכר מצלצולן. לאמיתו של דבר, אהבה זו אינה חופשית כל עיקר. גם לתואר אהבה אין היא ראויה. אדם שחונן במעט כח שיפוט ובביקורת עצמית, ויודע להתחקות אחר שורשי רגשותיו, יבין בנקל כי מילה זו היא אך כסות עיניים לרגש אחר…

אהבה חופשית אינה מהווה יסוד איתן לבניין בית ומשפחה. רק אהבה קדושה, טהורה ונאצלת, היא היוצרת יסוד זה. הביטוי "ודבק באשתו" הכתוב בתורה מרומם מאוד. ביטוי זהה מופיע שוב בפסוק: "אחרי ד' אלקיכם תלכו ובו תדבקון" (דברים י"ג, ה').

חיי המשפחה ביהדות אינם מתבטאים באישות בלבד. הקשר החזק נוצר בעקבות רעיון משותף ומשאת נפש. איש ואשה באים בברית יחד כדי לפעול יחדיו למען רעיון וחזון משותפים. משאת נפש זו ניכרת היטב לאורכן של כל שנות הנישואין והיא קשורה בקשר הדוק לקשרם עם האלוקים.

הנישואין – ברית קודש

הנישואין הם ברית קודש המביאה ל"דיצה, חדווה, אהבה, אחווה, שלום ורעות", כנוסח הברכה הנאמרת בשעת החופה.

היהדות אינה מתעלמת מתופעות הטבע האנושי ומגילוייו. בתנ"ך אנו מוצאים תיאורים המשבחים ומהללים את הנאמנות לאשת הנעורים, ואת הרוך והעדנה של הנישואין.

הנישואין, כחלק בלתי נפרד מהחיים, מאחדים וממזגים את התחום הפיסי שבאדם עם התחום הרוחני שלו. היהדות אינה מתייחסת בצורה שלילית ליסוד הפיסי שבאהבה, אך היא משתדלת להחדיר לתוכו זוך ועדנה.

ברור, שיש גם נישואין כושלים. יש אנשים הנישאים זה לזה רק לפי תכתיב החושים. הם הולכים שולל אחרי מראה העיניים ודחפים בלתי מבוקרים. יש צעירים המשלים את עצמם כאילו הם אוהבים אהבת אמת את בת זוגם, אולם רק בהמשך הדרך הם מתפכחים ועומדים על טעותם.

עם זאת, בנישואין יש לשתף את המוח ואת הלב במידה שווה.

הבא בברית הנישואין חייב להיות מודע לכך, ששתי ישויות מעורבות בתהליך. המזיגה בין כוחות אלו יוצרת גישה אמיתית, המביאה ברכה.

הנישואין והחירות האמיתית

על האיש והאישה להיות מודעים, כי קיימת שכיחות לבעיות בחיי הנישואין, וזאת בשל העובדה שאת הנישואין בונים שני שותפים שונים זה מזה באופיים ובמידותיהם, בעלי חינוך ורקע שונה. משום כך, עליהם להפנים שצדק חברתי חיוני בחוג המשפחה. אנוכיות והעדר התחשבות עשויים ליצור רושם שהעניינים מתנהלים ביעילות, אולם למעשה, הם מביאים בהכרח לידי אומללות. אדם שביתו מתנהל רק לפי הוראותיו, שולל מעצמו את האושר שנוצר בבית כתוצאה משיתוף ומשוויון צודק.

חיי משפחה מוצלחים הם הביטוי הנאות ביותר לחירותו של האדם. זוהי ההזדמנות, הן לאיש והן לאישה, להתעלות בכיוון הנכון. חיי הנישואין דורשים מאיתנו כשרון, הגובל בכשרון אמנותי, לעצב את עצמנו במתכונת של צלם אלוקים שהאדם נברא בו.

צעד זה מבטיח התחדשות תמידית הנושאת פירות בדור העתיד.

(מקור)

קרא עוד ←
arachim י״ח בכסלו תשע״ו (30.11.15) 15:24

זהירות, משגיחים עליך!

הקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה

בתוכנית ששודרה לאחרונה בתקשורת הותקנה מצלמה נסתרת בחנות מסוימת במטרה לבחון את הגינותו של טכנאי.

לשם כך הביאו לו טלוויזיה שלא פעלה משום שהפכו את הסוללה בשָלט. כיצד ינהג הטכנאי – האם יהפוך את הסוללה ובכך יחסוך ללקוח הוצאה מיותרת, או שינצל את ההזדמנות כדי לגבות תשלום לתיקון שאינו נחוץ? בסופו של דבר טען הטכנאי שיש לקחת את הטלוויזיה למעבדת תיקונים בעלות של 230 ש"ח.

המקרה הזה, כמוהו מתרחשים לאלפים ורבבות בכל יום, מלמד על ההבדל העצום שאמונה בקיומה של השגחה עשוי לחולל באורח חייו של האדם. לו היה אותו טכנאי יודע שמסתכלים עליו ושכל מעשיו מתועדים ודאי שהיה מתנהג אחרת. כלומר, התנהגותו נובעת מתוך התחושה הפנימית שמעשיו נתונים לשיפוטו של מצפונו בלבד, ואיש מלבדו לא יודע על התנהגותו הנבזית.

סיפור דומה אירע לפני שנה כאשר הראו בטלוויזיה אדם חולה דיאליזה בשנות ה-70 לחייו שבא לקבל טיפול. במהלך הטיפול הניח החולה את מכשיר הטלפון הנייד שלו על מכונת הדיאליזה ונרדם. לפתע נכנס למקום אחד העובדים ומשהבחין שאין איש רואה את הנעשה לקח לעצמו את המכשיר. מה שאותו עובד לא ידע הוא שמצלמה שהותקנה במקום תיעדה את המקרה והסיפור שודר בתקשורת. לא קשה לתאר את תחושתו של אותו אדם כאשר קלונו התגלה ברבים…

מדהים להיווכח כיצד אנשים משנים את התנהגותם כשנדמה להם שאין איש רואה.

היהדות גורסת שהתובנה המכריעה שיכולה לסייע בשיפור ההתנהגות האנושית היא האמונה בהשגחה. מי שיודע שהוא נתון תחת השגחה – התנהגותו תהיה מוסרית יותר.

מי שמפנים את הפילוסופיה היהודית של ההשגחה, חייו ישתנו לחלוטין. תפעם בו השאיפה הבסיסית להיות טוב כי הוא מודע לכך שיש מי שמזהה ורואה את הטוב שבו, גם כשהוא נמצא בחדרי חדרים או במעמקי הג'ונגל האנושי. גם אם קורה לו משהו לא טוב – הוא לא בפוביה, ולא נכנס להיסטריה. הוא מבין שדברים אינם מתרחשים באופן אקראי. הוא יודע שיש לאירועים משמעות שגם אם משמעותם אינה נהירה לו כרגע.

שאלת ההשגחה עוררה עניין רב בקרב הפילוסופים הקדומים שנקטו עמדות שונות בסוגיה זו. אפלטון טען שהא-ל ברא את העולם באופן מושלם ומאז הוא מניח לו להתקיים ללא השגחה.

מבחינתו של אפלטון, אלוקים אינו מתערב בבריאה ולא מתעסק עם הנושאים הקטנוניים המעסיקים את מרבית בני המין האנושי. דעה דומה הייתה לפילוסוף היוני אפיקורוס. הלה טען – יש אלים אך אין השגחה. אפיקורס האמין בקיום האלוקים, הוא רק טען שהוא לא מסתכל ולא משגיח. (כיום "אפיקורס" הפך למטבע לשון המתאר אדם שכופר בקיום האלוקים, אבל הפילוסופיה המקורית של אפיקורוס לא הייתה כזאת).

לעומתם, אריסטו טען שקיימת השגחה תמידית אולם היא חלה רק על דברים נצחיים כמו השמש והירח. לגבי יתר הנבראים – הבורא הסתלק מהזירה והניח לעולם לרוץ בהתאם לחוקים שהתקין.

אחד מספרי היסוד במחשבת ישראל והפילוסופיה היהודית הוא "ספר הכוזרי" אותו חיבר רבי יהודה הלוי במאה ה-11 לספירה. הספר מבוסס על דיאלוג המתנהל בין מלך כוזר המחפש אחר האמת התיאולוגית לבין נציגי דתות ואסכולות פילוסופיות שונות.

בהמשך מתמקד הדיון בספר בעמדתו של הנציג היהודי, המכונה "החבר", שהשקפת עולמו מעוררת עניין רב אצל מלך כוזר.

בין היתר מעלה מלך כוזר במלוא החריפות את שאלת ההשגחה בה עסקנו מקודם. שואל מלך כוזר: "ואיך יחזק בנפשכם הדבר הגדול הזה, שיהיה לבורא אשר נתעלה ונתקדש ונתגדל, חיבור עם הבריאה הזאת הנבזה והמגונה". אתם, היהודים החכמים, איך יעלה בדעתכם שאותו אלוקים אינסופי מתעסק בדברים הקטנים והשפלים פה בעולם הזה. הרי העולם גדול – מה מעניין אותו אם ברכת או לא ברכת, אם אתה כן שומר תורה ומצוות או לא? זה לא מעניינו בכלל! זה קטן עליו! הוא כל כך – למה שיתעסק בזוטות הקטנות?

כאמור, זו אכן הייתה הדעה הרווחת בקרב הפילוסופים הקדמונים, שטענו – אלוקים לא מתעסק בדברים הקטנים. לכל היותר הוא נתן את הדחיפה הראשונה שהפעילה את העולם.

את התשובה היהודית לשאלה זו ניתן לתמצת בשני פסוקים המופיעים בספר תהלים: "רם על כל גויים ה', על השמיים כבודו. ה' בשמים הכין כיסאו ומלכותו בכל משלה". כלומר, נכון, אלוקים אכן גבוה מעל גבוה, ובכל זאת "מלכותו בכל משלה".

הרציונל שמאחורי עמדה זו הוא פשוט והגיוני: אם יש מקום בבריאה שאלוקים אינו שולט בו – ואין זה משנה אם הדבר נובע מתוך חוסר עניין או חוסר יכולת – אזי הדבר מגביל את כוחו של אלוקים. לפי תפיסת היהדות הקדוש ברוך הוא אינסופי, ומבחינת הפרספקטיבה האינסופית המושגים "גדול" ו"קטן" מאבדים את משמעותם. גם האירוע הגדול ביותר הופך להיות זעיר כאשר קנה המידה הוא אינסופי ולכן אין כל הגיון לסווג את רמת ההתעניינות האלוקית לפי מושגי גודל.

בתפילת ההלל מופיע הפסוק: "מי כה' אלוקינו, המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ". אכן, צודק מלך כוזר בטענתו שה' אלוקינו "מגביהי לשבת", ברם הדבר אינו סותר את העובדה שהוא "משפילי לראות בשמים ובארץ". זו גדלותו של האלוקים – שהוא מתערב גם בדברים קטנים..

אם נזדקק לאנלוגיה נאמר שההשגחה האלוקית היא כמו תשדורת רדיו.

מכיוון שגלי הרדיו מתפשטים למלוא המרחב ניתן לקלוט אותם גם במקומות מרוחקים או בעיר אחרת. בדומה לכך "גלי" ההשגחה כביכול נמצאים בכל מקום. אדם שהסלולארי שלו אינו פועל במקומות מסוימים, הדבר מעורר תהיות באשר לחברה המספקת את השירותים. אלוקים כזה שלא יודע מה קורה איתי בכל רגע, לא משדר לי בקטעים מסוימים – משהו מוגבל באלוקות שלו.

בספרו "אמונות ודעות" מסביר רבי סעדיה גאון (חי במאה ה-9) שהמושלמות הגדולה ביותר היא התערבותו הטוטאלית של האלוקים בכל עניין. אלוקים הוא אינסופי, ומשום כך השגחתו אף היא אינסופית.

לאור ההשפעה המכרעת שיש לאמונה בהשגחה על חייו של אדם לא פלא שעיקרון זה תופס מקום מרכזי בעולמה של היהדות. פסוקים רבים במקרא עוסקים בנושא ההשגחה: "בכל מקום עיני ה' צופות, רעים וטובים" (משלי). "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ". "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ" (תהילים). הנביא ירמיהו מתלונן: "הוי המעמיקים מה' להסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו?".

כלומר, הנביא מקונן על הטכנאי שתיארנו בתחילה…

על גישה זו אומר הנביא יחזקאל משפט תוכחה חמור מאוד – "ויאמר אלי (ה'): עוון בית ישראל ויהודה גדול במאוד מאוד. ותימלא הארץ דמים והעיר מלאה מטה. כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה".

למה מלאה הארץ דמים? למה חרב שולטת בארץ? כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה. החטא גדול ביותר, הבסיס לחטאים רבים וקשים, היא המחשבה ש"לית דין ולית דיין". אין שופט ואין משפט ואיש הישר בעיניו יעשה.

האמונה בהשגחה מעוגנת גם בי"ג עיקרי האמונה אותם ניסח הרמב"ם כאמונות היסוד שמי שאינו מקבל אותן אינו נחשב למאמין בתורת ישראל. בעיקר הראשון כותב הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתעלה שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים".

בדומה לכך כותב הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) שחי מעט אחרי זמנו של הרמב"ם: "אין לאדם חלק בתורת ה' עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם מאת ה' אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

מאת: דניאל נשיא, ערכים (מקור)

קרא עוד ←
shmuel י״ד בכסלו תשע״ו (26.11.15) 12:46

לזרום

הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה

"לזרום" – מובנו לתת לעניינים להתנהל בכוחות עצמם, בלא חשיבה מוקדמת וללא תכנון מוקדם.

הרעיון המונח כאן – לא צריך להיות מרובע ומקובע. אין צורך להתארגן מראש. כשנגיע לבעיה, נאלתר משהו ו'נעבור את הגשר'. זוהי צורת חיים מהירה, אשר לא מתוכננת מראש. נפתור את הבעיות תוך כדי הדרך, בעת שהן יתרחשו.

אנחנו כיום יכולים לפעול באופן זה, כיוון שיש לנו כלים ומכשירי תקשורת אשר מאפשרים לנו לאלתר תוך כדי החיים. כשתתעורר הבעיה, נוכל לפותרה בעזרת הקשר והמכשיר שבידינו.

הבסיס הוא – אילתורים. פתרונות מיידים בלי תכנית מראש. אין צורך לצאת לקניות עם דף מסודר – נגיע לחנות, נראה מה יש בה. מהחנות אפשר יהיה להתקשר הביתה ולברר אלו מהמצרכים צריכים אנו לקנות ולאלה מבצעים כדאי לנו להיענות.

האילתורים הללו, יש בהם מן הזריזות והחוויה של פתרונות מהירים, אך גם חסרון יש בהם. בלא חשיבה מוקדמת, הרי הדברים מתבצעים מתוך "שליפה מן המותן". אין זמן לחשוב ולהתבונן האם אכן פועלים נכון. צריכים להחליט במהירות ואין את הזמן לשיקול הדעת ולהחלטות נכונות.

דוגמה מוחשית לכך היא בנושא החינוך. כשהחינוך בבית בנוי על "זרימה" בלא חשיבה מסודרת, כשאין משנה סדורה להנהגת הילדים ובלא תכנית ברורה מראש. במקרה זה הפעולות נעשות מתוך אילתור – הילד מבולבל והתוצאות הן בהתאם.

יצאו תלמידים לאחרונה לטיול. המדריך הוציא מפה כדי להתעדכן בדרך ולחשוב על המשך המסלול. הדבר יצר גיחוך אצל התלמידים – מי משתמש כיום במפה, אמרו הם, בימינו ישנם אמצעים אלקטרוניים משוכללים להתמצא היכן אנו נמצאים.

כשלא היו את האפשרויות הזמינות הללו, שבכל רגע יש את אפשרות המידע, אנשים ישבו ותכננו תכניות מראש. לקראת היציאה לקניות, ערכו בבית רשימה מה חשוב לקנות ומה אכן נחוץ. לקראת טיול ישבו לפני המפה ותכננו את כל מהלך הטיול, מתחילתו ועד סופו. חשבו בהיותם בבית, בשיקול דעת וברוגע היכן רצוי לטייל ומה חשוב לראות. ניתן היה להתבונן ולשקול דברים בשלווה.

כיום, במרוץ החיים שלנו, אין צורך לשבת ולתכנן מראש. חושבים על הדברים תוך כדי ביצועם. גם אם נטעה, וטבעי שכך קורה כתוצאה ממהירות ההחלטה, ישנם אפשרויות של תימרון בהמשך וחיפוי על הטעויות והשגיאות ("מחשב מסלול מחדש…").

"לזרום" זוהי צורת חיים אשר לוקחת מעמנו את יישוב הדעת וההתבוננות, לחשוב על דברים בסבלנות ובתכנון מראש. כיוון שיש לנו את הזמינות להתארגן תוך כדי הדרך, לא משקיעים זמן, סבלנות ומחשבה לפעולות האמורות להיעשות על-ידינו. מסתמכים על החלטות רגע ומכשירים אלקטרוניים שמהווים תחליף חלש לחשיבה רגועה ומסודרת.

כדאי מאוד להתרגל גם לדרך חיים של חשיבה ותכנון מסודר. לחוש את המעלות של התנהלות כזו, להחליט ביישוב הדעת, כבר בבית, על המצרכים אותם אנו אכן צריכים לרכוש, לראות את החסר לנו לפני צאתנו לקניה (זה גם חוסך הרבה מאוד כסף. ה.מ). בהיותנו בחנות אנו מסונוורים מהמבחר העצום ומהמבצעים השונים אשר מפתים אותנו להחלטות שגויות ובלתי הגיוניות.

נלמד גם לקבוע מראש את שעת הפגישה עם אדם אותו אנו אמורים לראות. נראה את הצד החיובי שבארגון הדברים מראש וחשיבה הגיונית. ללא סדר יום תזזיתי, הבנוי על שיחות טלפון רבות לצורך תיאום ועם שינויים מרגע לרגע.

כאשר נהיה מתוכננים נדע את אשר לפנינו ובשלווה וברוגע נוביל את סדר היום שלנו. נכיר מה אנו אמורים לעשות בעת הקרובה ומה תכניותינו לעתיד. ננצל את כוח המחשבה וההיגיון אשר חנן אותנו הבורא יתברך, כדי לנהל את חיינו בדרך שקולה מתוכננת וברורה.

מאת: רב שמואל קובר

קרא עוד ←
arachim י״א בכסלו תשע״ו (23.11.15) 16:18

הגדרה: יראת שמים

לעילוי נשמת נירה בת אברהם ת.נ.צ.ב.ה

"יראת שמים" היא בסיס שעליו עומדת היהדות – לאחר האמונה במציאות הבורא ובהשגחתו. פסוקים לא מעטים מדגישים את חשיבותה של המצווה.

אך כאן נכונה לנו מבוכה, שכן לא ברור מהי "יראת שמים", מה טיבה וכיצד מקיימים אותה. אדם שקם בבוקר, נוטל את ידיו כהלכה והולך לבית הכנסת. שם הוא מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ואף מתפלל תפילה בציבור; אדם זה הוא "ירא שמים"? אדם השומר שבת – הוא "ירא שמים"? מה הם הקריטריונים שעל פיהם ייקבע מי הוא "ירא שמים"?

התשובה מצויה בצורה גלויה בפרשת העקדה. שם, בסיום הפרשה, אומר המלאך לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, י"ב). לא נותר אלא לעיין בסיפור העקדה ולגלות בשל איזה מעשה זכה אברהם להכרה זו ולתואר "ירא אלוקים".

נראה שאברהם לא זכה בתואר נכסף זה בשל הציות לצו ה'. כלום יכול היה לסרב לצו ה', בייחוד לצו שנאמר לו אישית?

לא ההליכה ולא מעשה העקדה עצמו, אלא התנהגות נוספת היא שהעלתה את אברהם לדרגה גבוהה זו. מה היא?

כדי להשיב על כך, יש לעיין בהתנהגותו של אברהם בתגובה לצו ה'. התנהגות זו כוללת ארבעה סעיפים:

א. כאשר שמע אברהם כי עליו לצאת אל הר המוריה ולהעלות את בנו לעולה, הוא היה יכול לגרום השהיה. הוא היה יכול לומר שה' לא אמר לו מתי לקיים את דברו. במקום זאת השכים אברהם בבוקר והכין את עצמו ליציאה לדרך. רצונו לקיים את צו הבורא גבר על רצונו להשתהות.

ב. מדוע חבש אברהם את חמורו בעצמו, ומדוע הוא עצמו בקע את עצי העולה? כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על הנערים שהיו מוכנים לשרתו? התשובה היא, כי אברהם, הוא שנצטווה. אברהם, שאהב את בוראו, חש לקיים את מצוותו. "האהבה מקלקלת את השורה".

ג. אברהם יכול היה לפחות לפתוח בטיעון כלשהו. הוא היה יכול לשאול את השאלה המתבקשת : הן אתמול אמרת לי: "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ועתה אתה אומר לי: "קח את בנך… והעלהו לעולה"? האין כאן סתירה? כיצד תתקיים ההבטחה שהבטחת? אברהם היה יכול להציע את ההצעה ההגיונית: תחילה הוא ישיא את יצחק ולאחר שייוולד לו בן, ייקחהו להר המוריה! אך אברהם לא הציג את הטיעון הזה, אלא קם, הזדרז ויצא לדרך.

ד. כאשר שמע אברהם את הצו, הוא היה חייב להתחלחל בשל העובדה שפתאום הוא נדרש להקריב אדם! אברהם, שקיבל על עצמו את משימת החיים – להפיץ את האמונה בה' ולקרוא בכל מקום בשם ה', נדרש פתאום לסטות מן האמונה שלה הטיף, ולעשות מעשה אלילי המקובל אצל עובדי המולך – מקריבי אדם! מדוע לא טען את טיעונו הצודק? למה לא פתח בזעקה: הייתכן?

אברהם לא השתהה, לא הרהר אחר צו בוראו, לא שאל שאלות ולא הציע הצעות. הלך לעקדה בתנופה. כל עכבה וכל מכשול שעמדו בדרכו, סולקו באחת. אברהם רוצה לקיים את צו בוראו מתוך מסירות, מתוך אהבה. בשל כך, ורק בשל כך, הוא זכה לתואר "ירא אלוקים".

יתירה מזו, אברהם, בדרכו אל הר המוריה, הורה לשני הנערים לשבת תחתם, והוא והנער המשיכו עד לאתר העקדה. מדוע לא נטל אברהם את שני הנערים עמו? אברהם חשש שמא נוכחותם של הנערים תגרום לכך, שהוא יקיים את המצווה גם עם קורטוב של מה שנקרא כיום "עשיית רושם". אם אמנם תהיה לו מחשבה כלשהי בכיוון זה, כי אז ייפגמו שלמות המצווה וטוהר עשייתה.

הבה נבהיר את התהליך של קיום מצוות אצלי, אצלך ואצלו. מטבעו, אדם אוהב נוחות, שלווה ומרגוע. אך מאחר שקיימים תפקודים המפריעים ומטרידים את השלווה ואת המנוחה – הוא דוחה אותם ל"אזור" ההכרח, ככל שיוכל. דוגמה לכך היא תפילת הבוקר בשבת. מה לעשות? יש תפקוד ששמו תפילה, והוא מכרסם בנוחות השלווה. לפיכך נסיט את התפילה "לאזור" ההכרח, לגבול סוף זמן תפילה. התנהגות זו מוכיחה שאנו מקיימים את רצון הבורא ככפויים, לא כשמחים לעשות את רצון קוננו.

לו היתה מצווה זו נתונה בידי אברהם, היא היתה מתבצעת בהשכמה מוקדמת, כפי שאכן קיים אותה כאשר התייצב להתפלל על סדום: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'". אצל אברהם אין השהיות ואין שאלות. אברהם ראוי אפוא לתואר "ירא ה'". ואנחנו?

מה שקובע הוא הרצון המתלווה למצווה, המסירות, ההתלהבות אליה וצורת קיומה. "רחמנא ליבא בעי"- ה' רוצה את הלב, את הרוח, את ההכרה, את הנכונות לנגוס בנוחות ובשלווה לצורך קיום המצווה. זוהי אפוא "יראת שמים".

"יראת שמים" אין מקיימים בנפרד, אלא היא מעורבת בכל מצווה, היא הדובדבן שבקצפת.

(מקור)

קרא עוד ←
arachim ז׳ בכסלו תשע״ו (19.11.15) 0:26

החינוך חרדי | חינוך יהודי

לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה

במהלך מחקרה המרתק, עימתה פרופ' איריס לוין את יכולת החשיבה של ילדים הלומדים בתלמודי תורה חרדיים מול יכולותיהם של ילדים מבתי ספר ממלכתיים. היא חילקה אותם לארבע קבוצות גיל. הקבוצה הראשונה – ילדים בני שמונה עד עשר. השנייה – בני עשר עד שתים עשרה. השלישית – שתים עשרה עד ארבע עשרה והרביעית – בני ארבע עשרה עד שש עשרה.

יחד עם ד"ר יורם דמבו הניחה לפניהם מבחנים זהים בגיאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו להשתמש ביכולתם החשיבתית, על פי משפטים המהווים הנחת יסוד בדרך לפתרון הבעיה. ראוי לציין, כי בעוד ילדים מבתי ספר ממלכתיים עוסקים במקצוע זה, תלמידים חרדיים אינם עוסקים בו כלל, ומכאן שחסרים הם את משפטי המפתח. במחקרה ביקשה לוין לבדוק, האם יגלו התלמידים החרדיים את משפטי המפתח בכוח חשיבתם בלבד.

וראה זה פלא, לאורך כל שנות המחקר, ובכל המבחנים ללא יוצא מן הכלל, זכו התלמידים החרדיים בתוצאות טובות יותר מחבריהם. את תוצאות מחקרם המרתק והמפתיע, פרסמו השניים בביטאון "מגמות" בהוצאת הסתדרות המורים בישראל.

לאחר שסיימתי לקרוא את מחקרה המרתק, החלטתי לפגוש אותה. לא מפני שהופתעתי מתוצאותיו, ממש לא. תמיד ידעתי שחדות המחשבה של לומדי התורה, חריפה לאין שיעור על של אחרים. החלטתי להיפגש, כדי לשאול אותה מהי סיבת המחקר. מפני מה ראתה לנכון לערוך מחקר מסוג זה. מפני מה העריכה כי קיים סיכוי שלומדי התורה יתעלו על בני גילם בחכמתם.

נפגשנו בסלון ביתה בתל אביב, פרופ' לוין, ד"ר דמבו ואני. היא הציגה בפני את הנתונים המלאים שחלקם לא התפרסם, וד"ר דמבו הסביר לי בהרחבה את שיטת הניסוי שבה השתמשו במחקרם. כשסיימו את דבריהם, בקשתי להבין מדוע ערכו את המחקר. עריכתו בודאי מעידה על השערה כי קיים סיכוי שתלמידים חרדיים חושבים נכון יותר משאר תלמידי ישראל. למשמע שאלתי, חייכה פרופ' לוין והשיבה:

"כמנהלת בית ספר לחינוך, אני עוסקת בהקניית שיטות למידה שונות, שבעזרתן ילמדו מורי ישראל את תלמידיהם. אתה צריך להבין שמבחינה השכלתית, הצלחת החינוך נמדדת בתוצאות מבחני הבגרות ובהשתלבות התלמידים בפקולטות היוקרתיות באוניברסיטה.

בצעירותי הכרתי תלמיד ישיבה שעזב את המסגרת הישיבתית וביקש להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נתוני הפתיחה שלו היו גרועים ביותר, עד שלא היה לא כל סיכוי. לא היתה בידו תעודת בגרות, ולא היה לו כל מושג בביולוגיה. כאיש חינוך אני מוכרחה לומר, כי יכולתו של בחור חסר השכלה כמותו להשתלב בפקולטה נחשקת זו הינה אפסית, והיא משולה בעיני לנס, לא פחות. הוא לא התייאש, שכר מורה פרטי, ולאחר שלושה חודשים ניגש למבחנים, והתקבל. כיום הוא משמש כרופא… זה בעלי. הנס התרחש מול עיני.

לא פעם, כשנזכרתי בכך, שאלתי את עצמי: כיצד זה ייתכן? אנחנו עמלים שנים רבות כדי להכשיר את תלמידינו למבחני הבגרות ולאחר מכן הם עמלים כדי להתקבל לאוניברסיטה. והנה, קם לו בחור ישיבה בבוקר ומחליט להיות רופא, כנגד כל הסיכויים ו… מצליח. איך זה קורה? חשבתי שאולי יש משהו בשיטת הלימוד החרדית, שמקנה לתלמידים תובנה שהיא מעבר למידע הנלמד, לכישורי הלמידה או למשהו מעין זה.

החלטתי לנסות ובחרתי את מקצוע הגיאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו יכולת חשיבה וניתוח, הסקת מסקנות ובניית כללים. ומתוך שידעתי כי ילדים חרדים עוסקים במשנה ותלמוד בדרך הניתוח והפלפול, הנחתי שאולי יסייע להם הדבר, וכנראה שצדקתי".

כששאלתי אותה כיצד היא מסבירה את תוצאות המחקר, סירבה להשיב, בטענה כי אין זה מתפקידו של חוקר לפרש את תוצאות מחקרו. טענה נכונה כשלעצמה. למען האמת, גם אני די הופתעתי. הגם שידעתי כי יכולותיהם הלימודיות של ילדים חרדיים הינן מן הגבוהות ביותר, לא שיערתי שהדבר יוכח פעם אחר פעם, ולאורך זמן רב, ב"תנאי מעבדה".

למען האמת, אין אנו זקוקים למחקרה של פרופ' לוין כדי לדעת שגדולה חכמתם של ילדים העוסקים בתורה, מחכמת אלו העוסקים בשבע החכמות החיצוניות, הכלולות בה. יודעים אנו זאת מקדמא דנא ועל כך נאמר (דברים ד', ו'): "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".לימוד תורה

ראוי להדגיש כי יכולת זו אינה תכלית לימוד התורה, אלא פריו בלבד. היא לא סיבה כי אם תוצאה. פרי זה אינו צומח על מצע הלימוד, אלא אם כן דבק הלומד בתורה כי היא תורת ה'. אין הוא דבק בה מצד החכמה הטמונה בה. לעומתו, הלומד תורה כשאר מקצועות, יפסיד פרי זה.

שונה לימוד התורה מלימוד שאר המקצועות. שאר המקצועות- תכליתם היא הידע הטמון בהם. משידע הלומד את ידיעותיהם, יסתלק מן הלימוד וייכנס לעולם המעשה. מה שאין כן בלימוד התורה. לימוד זה -ערך עצמי יש לו. מלבד זאת שמקנה הוא לעוסק בה את ידיעות התורה, ימשיך האיש התורני לעסוק בה גם כשידענה על בוריה, ותהיה שגורה בפיו. שכן תורת ה' היא, ובלימודה הוא דבק בה' וזה תכלית עסק התורה.

הבדל עצום יש בין לימוד החכמות החיצוניות לבין לימוד התורה. לימוד החכמות החיצוניות אינו ערך בפני עצמו. תכליתו להעביר את ידיעות הכותב אל מוחו של הלומד. לאחר שיידע הלומד את סודות החכמה, פטור הוא מלעסוק בלימודה, שכן קנויה היא לו בדעתו.

לעומת זאת, שינון התורה ולימודה- שני צדדים להם. האחד, הלימוד המעשי והשני, הדביקות בנותן התורה. הלימוד המעשי דומה בעיקרו ללימוד חכמה. על ידי לימוד ההלכה המעשית יודע האדם כיצד עליו לנהוג בעולמו של הבורא. משיידע את ההלכה על בוריה, שוב אין הוא צריך ללימוד, אלא כדי שלא תשתכח ממנו.

הצד השני של לימוד התורה הוא הדביקות. תורת ישראל מהווה את גילוי רצונו של ה' בעולמנו. העוסק בה דבק ברצונו של ה'.

בשינון התורה נמצא סוד חכמת התורה השונה משאר החכמות. שאר החכמות נועדו להקנות ללומדיהן את ידיעתן, מה שאין כן חכמת התורה. גם אם יידע הלומד את התורה כולה, עדיין יידרש לשננה. שינונה של תורה נחשב כעמל התורה, והוא שמביא את העמלים בה לדביקות בבוראם.

חכמה אלוקית זו, בחינת גבירה יש לה, לפני שאר החכמות החיצוניות, הבטלות מולה, כשפחה בעיני גבירתה. אין לה לשפחה, אלא מה שהעניקה לה גבירתה, ועל כן העוסקים בשינון התלמוד ובפלפולו, זוכים גם לשאר החכמות.

רובם המכריע של זוכי פרס נובל היהודים כלל לא הכירו את התלמוד, ולפיכך לא בעטיו זכו לחכמתם. ומפני מה זכו? משום שסבותיהם וסבות סבותיהם עסקו בתלמוד זה אלפי שנים. החכמה ששאבו מתוכו, הועברה לנכדיהם בתורשה. טבעם של "גנים" שהם מדלגים על דור או שניים, ואז הם מתעוררים מחדש.

מאת: אהרון לוי, ארגון ערכים (מקור)

קרא עוד ←
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר

קישורים לתוכן יהודי

  • אתר רציו
  • קול הלשון
  • ארגון ערכים
  • אמונה – ישיבת אשרי האיש
  • הידברות
  • ישיבת נתיבות עולם
אודות אתר

תוכן יהודי כשר למהדרין – מאמרים, פרשת שבוע, השקפה, יהדות, היסטוריה יהודית ועוד

כל הזכויות שמורות לאתר
נבנה ע"י Alefbt | קרדיט תמונות Pixabay
אתר זה משתמש בקובצי cookie כדי לשפר את החוויה שלך. אנו מניחים שאתה בסדר עם זה, אבל אתה יכול לבטל את הצטרפותך אם אתה רוצה.מאשר קרא עוד
מדיניות הפרטיות

Privacy Overview

This website uses cookies to improve your experience while you navigate through the website. Out of these, the cookies that are categorized as necessary are stored on your browser as they are essential for the working of basic functionalities of the website. We also use third-party cookies that help us analyze and understand how you use this website. These cookies will be stored in your browser only with your consent. You also have the option to opt-out of these cookies. But opting out of some of these cookies may affect your browsing experience.
Necessary
Always Enabled
Necessary cookies are absolutely essential for the website to function properly. This category only includes cookies that ensures basic functionalities and security features of the website. These cookies do not store any personal information.
Non-necessary
Any cookies that may not be particularly necessary for the website to function and is used specifically to collect user personal data via analytics, ads, other embedded contents are termed as non-necessary cookies. It is mandatory to procure user consent prior to running these cookies on your website.
SAVE & ACCEPT
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות כלי נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסטהגדל טקסט
  • הקטן טקסטהקטן טקסט
  • גווני אפורגווני אפור
  • ניגודיות גבוההניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכהניגודיות הפוכה
  • רקע בהיררקע בהיר
  • הדגשת קישוריםהדגשת קישורים
  • פונט קריאפונט קריא
  • איפוס איפוס