סטטוס קוו: מההתחלה עד עכשיו. סקירה

"חוק המרכולים" או בשמו האמור "חוק השבת" נתפס בעיתונות החילונית, וגם ע"י הציבור החילוני, כאקט של "כפייה דתית". מעבר להסתה הפרועה של ציבור אחד בשני שיוצרת התקשורת, במכוון או שאין במכוון, צריך להעמיק את ההבנה בנושא מתוך אובייקטיביות מוחלטת ולהבין את כל השתלשלות העניינים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית.

המאמר שלפניכם ישטח בפניכם את הסדר הכרונולוגי והמהותי של הדברים במטרה להבין מדוע הוחלט לחוקק את "חוק המרכולים" ומדוע נתניהו, ראש הממשלה, והמפלגות החילוניות "נדרשות כמקח פוליטי" לאשר חוק כזה, למרות הגלולה המרה שהוא עבורם.

תשבץ אנושי

מדינת ישראל מורכבת מתשבץ אנושי מרהיב של אנשים בעלי עמדות שונות ומגוונות כמעט בכל נושא. לא רק ויכוחים כלכליים וביטחוניים מרכיבים את החברה, אלא גם אוסף מיוחד של עדות, תרבויות, השקפות עולם ואמונות דתיות מרכיבות אותה. החברה הישראלית היא חברה רגישה מאוד ונפיצה מאוד, ולמעשה ללא חיים משותפים – אוי לנו מיום התוכחה.

במדינות כמו ישראל, בהן החברה היא רב-גונית ובעלת מגזרים שונים ואולי אף קיצוניים, עקרונות הפלורליזם והסובלנות אמורים להיות שכבת ההגנה בפני מלחמת אזרחים. במדינות בהן החברה היא רב-גונית קיים מצב-בסיסי קיים שמאזן את הקבוצות ומאפשר לכל קבוצה לחיות את חייה.

סטטוס קוו

בטרם הוקמה המדינה, דרש האו"ם את חתימת כל הפלגים השונים בחברה הישראלית כדי לקדם את אישור עצרת האו"ם בנוגע להקמת המדינה, זאת כיוון שמדינה, עפ"י האו"ם מחויבת לקבל על עצמה חוקה. על מנת שכל הפלגים, כולל הפלג הדתי והחרדי (שהיה מיעוט כמובן) יחתמו על אישור שלמעשה מאחד את השורות ויוצר מעין חוקה ראשונית של חיים משותפים – דרשו הפלגים הדתיים מספר דברים, כשרק חלקם אושרו ע"י דוד בן גוריון שהיה אז המנהיג הבלתי מעורער של היישוב היהודי בארץ-ישראל. בסופם של דיונים בן גוריון יצר את המסגרת למצב-בסיסי קבוע (סטטוס-קוו) בין החברה החילונית לחברה החרדית בתחומי המרחב הציבורי בלבד. מעולם הסטטוס-קוו לא עסק במרחב הפרטי.

כך אישר בן גוריון כי מדינת ישראל היהודית תשמור על ארבעה עקרונות בסיסיים כחיים משותפים – (1) השבת תישמר במרחב הציבורי במוסדות המדינה והחברה הישראלים, כשכמובן מחריגים מכך את כל תחומי הפיקוח נפש כמו משטרה, מד"א ומכבי אש. וכן לא תופעל תחבורה ציבורית. (2) נישואין וגירושין יהיו עפ"י חוק רק בתחום בתי הדין הרבניים. (3) מסגרות החינוך הדתיות תהיינה עצמאיות (4) כל המטבחים הממשלתיים ובצה"ל יהיו כשרים בהשגחת הרבנות. בהסכם זה גם הדתיים נשכו שפתיים, כיוון שרצו להכניס אליו סעיפים נוספים, וגם החילונים, כמיוצגים ע"י בן גוריון, נשכו שפתיים כיוון שרצו להכניס אליו סעיפים נוספים. אולם זו בדיוק טבעה של פשרה המאפשרת חיים משותפים.

מי הזיז לי את הסטטוס-קוו?

לאחר קום המדינה הפך הסדר הסטטוס-קוו להסכמה רחבה בין החברה החילונית לזו החרדית, והוא בא לידי ביטוי בכל הממשלות שהוקמו. חלק מענייני הסטטוס קוו הפך לחוק – כמו חוק בתי הרבניים וחוקי הנישואין והגירושין; חלק הפך להיות נורמה קיימת כמו אי פעולה של תחבורה ציבורית בשבת; חלק הפך להיות תקנות כמו מסגרות החינוך וכשרות במטבחים ממשלתיים. כדי לעגן את הנושא של שבת בנושא החקיקה חוקקו את חוק שעות העבודה והמנוחה, אשר מגדיר את יום השבת כיום המנוחה השבועי בישראל ובמסגרתו כל משרדי הממשלה שובתים. אולם, לא קיים חוק השבת בישראל, אלא הוא חלק מחוק שעות העבודה והמנוחה. זאת כיוון שההסתכלות החילונית על השבת היא בגדר עניין סוציאליסטי גרידא.

במשך השנים שונה הסטטוס קוו, ולמרות שכל הממשלות חתמו על שמירתו, ננגס שוב ושוב. בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 חוקקו מספר חוקים דתיים כמו חוק איסור גידול חזיר, חוק השבות (בהגדרה מיהו יהודי), חוק איסור הצגת חמץ בפסח בפומבי ועוד. אולם "חוק השבת" מעולם לא נחקק. בשל כך החלה 'נגיסה' בחוק שעות העבודה והמנוחה, ובעיקר ע"י הרשויות המקומיות שקבעו לעצמן חוקי עזר שלמעשה מחלישים מאוד את "חוק שעות העבודה והמנוחה". כך החלו להיפתח בתי קולנוע, מסעדות, חנויות רחוב (פיצוציות), בתי קפה ומקומות בילוי, קניונים (קניוני-חוצות) ועוד. כל זאת, כאשר החרדים והדתיים רואים זאת ושותקים, כדי להמשיך ולחיות חיים משותפים. ההבנה של הדתיים בשנות השמונים והתשעים שהחיים המשותפים לצד החילונים ומניעה מהגעה למלחמת אזרחים או לשנאה בין הצדדים – חשובה מאוד. אולם כל הנגיסות האלה נעשו בשתיקה של הציבור הדתי, אך לא נעשו מתוקף חוק. למרות שבמשרד הפנים ישבו שרים דתיים וחרדים רוב השנים, מספר המפקחים לגבי עבודה בשבת קטן אפילו מארבעים בכל רחבי הארץ, והקנס הכספי מגוחך, עבור עסק שעובד בשבת. כל זאת נעשה כיוון שנכון שאין חוק, אבל חיים יחד.

ואז בג"ץ התערב

כאשר בתל-אביב נפתחו מרכולים בשבת, קבוצת בעלי מרכולים קטנים בתל-אביב עתרו נגד העירייה שאישרה לפתוח את המרכולים בשבת, כחלק מחוקי עזר עירוניים. העתירה עברה מדיון לדיון ולבסוף בג"ץ קבע כי בישראל אין חוק המסדיר את סמכות חוקי עזר עירוניים לגבי שבת, ולכן מותר להפעיל את המרכולים. כלומר: זה שיש הסדר שבשקט זה מאוד נחמד, אבל צריך חוק. הנימוק של בג"ץ, אגב, הוא נכון. אבל עד עתה כל הממשלות נמנעו מלחוקק את "חוק השבת" כיוון שידעו כי מדובר ב"תפוח אדמה לוהט".

כשאין ברירה, מחוקקים חוק

החרדים והדתיים לא רצו לחוקק חוק שיגדיר את השבת. הסיבה העיקרית היא כי הם הבינו כל השנים שחוק כזה ישרת את האינטרסים של אנשים כמו לפיד ובעלי גישה נוטפת שנאה לתורה ולדתיים. הם גם ידעו כי העובדה שקיים סטטוס-קוו זה מאפשר חיים משותפים, בעיקר כשעוצמים עיניים. אולם ההכרח של בג"ץ לקבוע חוק לא התיר ברירה.

מדוע למעשה כן צריך חוק? מרגע שבג"ץ אישר לפתוח מרכולים בשבת, הוא למעשה יצר תקדים חוקתי, כלומר מעין חוק. בג"ץ נתן הכשר למעשה לעבודה בשבת, דבר שהמגזר הדתי והחרדי לא מוכנים להשלים איתו. נכון שעד היום עצמו עין, כי לא היה חוק והדברים נעשו במסגרת של הסכמה לחיים משותפים. אולם מרגע שאין ברירה ונדרשה הכנסת לחוקק חוק – עליה לעשות זאת. אלא שהגלולה מרה לקבוצות החילוניות בה. זו הסיבה ש"הבית היהודי" ו"יהדות התורה ו"ש"ס" הודיעו כי אם לא יחוקקו את החוק – לא יוכלו לשבת בממשלה כזו. וגם לא בבאה בתור, גם אם לפיד יעמוד בראשה.

לא מיקוח פוליטי. זו מציאות פוליטית

טועים אנשים, לעניות דעתי, שטוענים שמדובר במיקוח פוליטי. מדובר באג'נדה פוליטית ברורה של המפלגות הדתיות לגבי השבת במרחב הציבורי, אלא שעד היום כאמור לא עסקו בכך יתר על המידה, כי "הדברים פעלו עצמאית". לא היה צורך לכפות חוק, כי במציאות הדברים הובנו ואנשים חיו היטב יחד. מרגע שלא הותירו לשותפות הדתיות בקואליציה ברירה – הן מחויבות לחוקק חוק שיסדיר את עניין השבת. לא יכולות לשבת השותפות הדתיות בקואליציה שבה דה-פאקטו (למעשה) יש הכשר לחילול שבת ממשי. לא בעצימת עין, אלא בתקדים משפטי. מאחר והקואליציה שואפת להתקיים, כל צד בקואליציה מקדם את האינטרסים שלו. מפלגות לאומיות מקדמות אינטרסים לאומיים כמו גזר דין מוות למחבלים, ומפלגות דתיות מקדמות אינטרסים דתיים כמו חוק השבת. גם אלה וגם אלה נאלצים לבלוע את הגלולה המרה הזו של הצבעה בעד עניין שאני מתנגד לו, כחלק מהסדר קיים לחיים משותפים.