ארבע לשונות של גאולה כנגד ארבע גזירות במצרים
הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
מדוע נשתעבדו ישראל במצרים?
ראשית פרשת וארא בארבע לשונות של גאולה. (שמות ו ו ז) "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים". לשונות אלו אינם לשונות שבאים לספר את תהליך ההצלה, הם באים כתשובת המשקל לשעבוד מצרים, ולכל שלב בשעבוד, יש את התיקון כנגדו בגאולה.
הנה בהקדמתו להגדה של פסח מבאר רבי יצחק מלצן מתלמידי הגר"א (מחבר ביאור שיח יצחק על סידור הגר"א) שנחלקו הדעות בגמרא ובראשונים מדוע נשתעבדו ישראל במצרים מאתים ועשר שנים. והגמרא בנדרים (דף לב:) אומרת
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר (בראשית יד יד) "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר (בראשית טו ח) "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר (בראשית יד כא) "תן לי הנפש והרכוש קח לך".
בדברי הגמרא מתבאר שלושה דעות מדוע נשתעבדו ישראל במצרים. דעת רבי אלעזר שנענש אברהם אבינו מחמת שלקח תלמידי חכמים עמו למלחמה בארבעת המלכים ששבו את לוט. דעת שמואל שהוא כעונש על שלא האמין מיד בקב"ה בהבטיחו שיהיה לו זרע, והקשה "במה אדע כי אירשנה", ודעת רבי יוחנן שמאחר ויכל לקחת תחת חסותו את תושבי סדום ששבו משבי ארבעת המלכים, ולהכניסם תחת כנפי השכינה, וויתר עליהם למלך סדום, נענש על כך שיכל להפיץ יותר את האמונה, ובפרט אצל תושבי סדום שהם סמל ההתנגדות לתורה, השווה בדעות כולם שהגלות היא כתיקון לחטאו של אברהם אבינו.
הספורנו והאברבנאל – בחטאם של ישראל
הספורנו (בראשית טו יג) מבאר שהגלות היא לא מחמת חטאו של אברהם אבינו אלא ישראל הגולים במצרים חטאו ולכך גלו.
וז"ל: כי אמנם זה לא קרה להם בדורות הצדיקים, שכל זמן שהאחד מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד, אבל קרה כאשר העוו את דרכם, כמו שהעיד הנביא (יחזקאל כ ח ט) באמרו "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים, ואעש למען שמי" (ישעיהו מח ה): "וכל זה הגיד למען ידע דור אחרון בקבלה כי דבר ה' הוא". ולא ייחסו הדבר לזולתו, כענין הנביא באמרו "ואגיד לך מאז, בטרם תבא השמעתיך, פן תאמר עצבי עשם".
ולכאורה חטאם של ישראל הוא בלשון הרע, וכפי שמבאר רש"י (שמות ב יד)
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל. אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך.
הרי שסובר רש"י שאמר משה רבינו תמהתי מדוע גלו ישראל יותר מכל עם ולשון, וכוונתו היא אף על הגלויות העתידות, שהרי כאן היא גלות ראשונה, ואחר שאמר לו המכה את חברו אלשין עליך בפני פרעה על שהרגת את השוטר המצרי שרדה בעם ישראל, הסיק משה שמשכך ראויים הם להיות בגלות. ולדעת רש"י והספורנו שוב רואים אנו ששעבוד מצרים הוא כתיקון על חטא.
ובדרך זו שהוא עונש על חטא לשון הרע, כתב האברבנאל (בראשית טו)
ושיותר ראוי שניחסהו לשבטי בני יעקב. כי הנה התורה העידה שהם חטאו חטאה גדולה בשנאתם חנם את יוסף אחיהם, ובמה שהתנכלו אותו להמיתו כשהלך לדרוש שלומם וטובתם, ובהשליכם אותו אל הבור ובמה שמכרו אותו למצרים. ועם היות שראובן לא היה במכירה הנה הוא היה בשנאה והוא היה יועץ בדבר וכמו שכתוב (בראשית מב כא) "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". ולפי שהם חטאו, היה משורת הדין שיקבלו ענשם.
ולפי שבמצרים חטאו שמכרוהו להיות עבד שם, היה ראוי שילקו במצרים ויהיו עבדים שמה הם ובניהם וזרעם שנים רבות, כמו שגלה שם יוסף אחיהם ובניו וזרעו. ולפי שהשליכו את יוסף אל הבור, היה מענשם שכל הבן הילוד היאורה ישליכוהו. ולפי שעל ידיהם ירד יוסף למצרים, היה ראוי גם כן שעל ידו ירדו הם לגלות מצרים, ולפי שהיה המעשה המגונה ההוא שעשו בהיותם בצאן, ובלכת יוסף לדעת את שלום הצאן, היה מהמשפט האלוקי שעל ידי הצאן יבואו למצרים כמו שכתוב (שם מז ד) "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך"…
ואמנם בני השבטים וזרעם נשארו בגלות בסבת אבותיהם, וכמאמר הנביא (איכה ה ז) "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו". כי הנה השבטים נכנסו בעצם ובראשונה בגלות ההוא והבנים נשארו אחריהם. וכבר כתב הרלב"ג בכיוצא בזה היה עונש האבות בעצם ועונש הבנים במקרה, למה שנמצאו נטבעים בגלות האבות, ונשארו שמה עד תום זמן הגזרה, ולפי שהיה משפט האלוקי העונש על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, לכן אמר יתברך בעונש הזה ודור רביעי ישובו הנה שהוא מהחוטאים והגולים כמו שאבאר.
הרי שסובר האברבנאל שכיון שחטאו השבטים בלשון הרע, נענשו ישראל בגלות.
ומביא רבי יצחק מלצן שהקשה בספר מעשה ה' מדוע לא ביקשו האבות הקדושים לבטל גזירה קשה זו של שעבוד מצרים מעל בניהם, ושיתכפר חטאם בלא גלות? ולכן מסיק שחלק ועיקר מהבריאה הוא שעבוד מצרים, וטעם הדבר הוא ששעבוד מצרים מטרתו להפצת האמונה שהחל בה אברהם אבינו, כיון שאחר ששעבדו מצרים את ישראל, נענשו בעשרת המכות, וראו כל עמי הארץ את ידו הגדולה של הקב"ה.
אמנם מקשה האלשיך על דעה זו, שיקשה לומר שמטרת השעבוד היא עבור עשרת המכות, מפני שמדוע סבלו שלושה דורות בשעבוד מצרים עבור הניסים שיהיו לדור הרביעי? וכן יקשה לומר שמטרת השעבוד היא לכפר על חטא מכירת יוסף, כיון שהשעבוד אינו בזמן חיי השבטים, ונמצא שהמשועבדים הם בניהם שלא חטאו, וכיצד זהו טעם שעבדו מצרים?
השל"ה – הכנה לעבדי ה'
דעה רביעית היא דעת השל"ה (לך לך – תורה אור)
רצה הקדוש ברוך הוא להטביע בלבם ענין העבדות, להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך ולקיים התורה לעבדה ולשמרה. וזהו שאמר (שמות כ ב דברים ה ו) "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כלומר, כדי שתהיו עבדים… וזהו ענין שנשאר שם 'כנען' להארץ הקדושה, אחר שהיתה של ישראל מצינו כמה פעמים שנקראת 'ארץ כנען'. אלא הכוונה, כי 'כנען' הוא עבד (בראשית ט כה), גם 'כנען' לשון הכנעה, וזהו קיום הארץ שנהיה עבדי ה', וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי "עבדים משלו בנו" (איכה ד ח), ועיקר מעלת וקיום הארץ היא בהיותינו נכנעים ועבדים לו. וזהו ענין שלש נתנו על ידי יסורין וחד מנייהו ארץ ישראל (ברכות דף ה.).
ובדברי השל"ה מתבאר שאינו כעונש, אך הוא לעצם היות כלל ישראל לעם, נצרך שיהיו נכנעים אליו יתברך, וזהו בדרך עבדות.
האלשיך – תיקון זוהמת אדם הראשון
הדעה החמישית היא דעת האלשיך (שמות א).
ונקדים מה שכתב המהר"ל (נר מצוה חלק א עניני ארבע המלכיות):
והנה תמצא, כי בשעה שברא השם יתברך את עולמו, רמז הכתוב אלו ד' מלכויות; (בראשית א, ב) "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". (ב"ר ב, ד) ריש לקיש פתח קרא במלכיות. "והארץ היתה תהו" (בראשית א, ב), זו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ובהו" (בראשית שם), זו מלכות מדי, שנאמר (אסתר ו, יד) "ויבהילו להביא את המן". "וחשך" (בראשית שם), זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל
"על פני תהום" (שם), זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן. "ורוח אלקים מרחפת" (שם), זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה'". באיזו זכות ממשמשת ובאה, "מרחפת על פני המים" (בראשית שם), בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב, יט) "שפכי כמים לבך". והנה תמצא כי בשעה שהשם יתברך ברא את עולמו, סדר אלו ד' מלכיות.
ומדברי המהר"ל למדים אנו שהגלות היא מעיקרה של הבריאה. ומעתה יתבארו היטיב דברי האלשיך.
ועל פי דרכנו נשית לב אל נסיונות האבות ועוצם צרותיהם וטלטוליהם. ואשר כבש הוא יתברך מעייני אברהם ושרה מלהוליד את יצחק, עד היותו הוא בן מאה שנה ושרה בת תשעים. [וכי לברוא את עם ישראל לא מצא הקב"ה אלא את חלושי הדור שאין בכוחם ללדת?]
וגם אל הוליד יעקב עם עשו בכרס אחד, שהיה כאדם דר עם נחש בכפיפה, כי על כן נתרוצצו הבנים בקרבה. ולמה ציער הוא יתברך את יעקב ואת רבקה, ולא ילדתם אחד אחד. וגם צאת טמא מבטן טהורה יפלא, מה שלא עשה ה' ככה לשרה, שלא ילדה היא את ישמעאל. ועל פי דרכנו נשכיל על דבר מאמרם ז"ל (ילקוט רמז קי), למה יצא עשו אדמוני. אלא כשהיה בבטן אמו שתה כל דם נידות אמו. כי הם דברים אומרים דורשנו, כאשר ביארנוהו במקומו.
דבר צוה לאלף דור
אמנם, לבא אל הענין נשית לב אל מאמרם ז"ל (מסכת חגיגה דף יד.), "דבר צוה לאלף דור" (תהלים קה ח) זו תורה שהיתה עתידה לינתן לאלף דור. אלא שראה הקדוש ברוך הוא שהיו רשעים, נתנה לעשרים וששה דורות. והתתקע"ד, שתלן בכל דור ודור, והן עזי פנים שבדורות.
והנה ראוי לשית לב. למה היה ראוי לבלתי הינתן עד אלף דור? והן זאת תביאנו לדרוש ולתור בקושיא הקשו המפרשים, וגדולה היא, איך יתכן ששים רבוא אדם במתן תורה, אשר מכולם איש לא נעדר מלהשיג נבואות פנים בפנים ובהקיץ. והלא ידוע כמה הכנות צריכות להשגת נבואה, והיתכן לא נפקד מהם איש אשר לא הוכן לנבואה, ומה גם בהקיץ, והוא פליא?
…אך הטעם הנכון ואמת אצלי, הוא כמדובר במקומו. על כי אין צורך הכנות לאדם להשיג נבואה, כי אם מצד זוהמת נחש הדבקה בו, שהיא מעכבת. אך ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן (שבת דף קמו.) ונמצאו כלם מוכנים לנבואה, כי אין שאור בעיסה לעכב. כי בלעדה, כל איש ישראל קדוש יאמר לו, כאשר למדנו מהפרש אשר היה לאדם, מטרם תדבק הזוהמא בו, למה שאחר כך. ועדיין צריך טעם לרבותינו ז"ל, האומרים שפסקה זוהמתן, איך נטהרו יחד כלם, ויתבאר במאמרינו בס"ד…
והנה, מאז ראה הוא יתברך, כי להתיך ולהתם הזוהמא, היה צריך אלף דור. והוא מאמרם ז"ל (חגיגה יד א), דבר צוה לאלף דור, זו תורה. אלא, שראה שמחמת רוע הבחירה, היתה הזוהמא בלתי הולכת ומתמעטת. על כן עקר תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור, ונשארו ששה ועשרים דור. נמצא, כי הצירוף שהיה עתיד להעשות באלף דור, הוצרך להעשות בכ"ו דורות. ולא עוד, אלא שעד אברהם היו מכעיסים ובאים, ולא היתה הזוהמא מתמרקת, רק בששה דורות הנותרים. על כן הוצרך להיות המירוק, בעצם ובהפלגה בקרב ימים.
על כן האלוקים נסה את אברהם עשר פעמים, להתיך חלק רב מהזוהמא, ולמען יצא יצחק במיעוט זוהמא, עשה הוא יתברך כמה דברים. אחד, שלא יולידו אותו עד עת זקנתם, אברהם בן מאה שנה, וכמאמרם ז"ל בבראשית רבה (מו ב) משבוטל יצרו, משבוטלה תאותו, משנצרר דמו, משנקשר דמו. כי אין זה רק למען תהיה הולדתו כמעט משוללת יצר הרע. וגם שרה בת תשעים שנה, בזמן כלות הנידות, אשר מציאותו מחלאת הזוהמא. כי גם לאומר שפירסה נידה כשלשה עיסת המלאכים, לא היה דם בחרות טבעי הבא מזוהמא, רק נסיי. שנית, שלא יוליד אותו עד שיוליד את ישמעאל תחלה, למען יצא מבחינת חלק הזוהמא. שעל כן לא נימול עד הוליד את ישמעאל תחלה, למען תמשיך ותשאב הערלה את טיפת בחינת הזוהמא. כאשר אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (מו ב), באומרם, שמה שלא נימול אברהם קודם לידת ישמעאל, היה כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה. ע"כ. והלא יראו משיבים שלא כענין. אך הוא, כי רצה הוא יתברך, יוליד את ישמעאל עודנו ערל למען תשאב הערלה בחינת הזוהמא, ותשאר בחינת הקדושה ליצחק. ועל כן היה בהגר המצרית, למען איכותה גם היא תקלוט ותקבל הבחינה ההיא. ונמול בבואו להוליד את יצחק, למען קדושת המילה תמשיך עיקר הזרע מבחינת הקדושה.
והנה על הדרך הזה, היה ראוי ביצחק יטיל בחינת הזוהמא באשה זרה, ובחינת הקדושה ברבקה. אלא שהיה עולה תמימה, ולא יוכל לישא זרה, על כן הוצרך להוליד תאומים. והוא, כי אם יולידם זה אחר זה, לא יבצר מהיות משתי הבחינות בכל אחד. על כן באו יחד, למען מעירוב שתי הבחינות, יקלוט כל אחד ואחד המתייחס אל בחינת נפשו.
וזה מאמר פסיקתא (ילקוט תולדות רמז קי) כי כשהיה עשו בבטן אמו שתה כל דם נדותה, שהוא אצלי, כי קלט כל בחינת הזוהמא המתייחסת אל הנדות, כי ממנה הוא כנודע. על כן יצא עשו איש שעיר, ויעקב איש חלק. ומה גם לרבותינו ז"ל, שאמרו בבראשית רבה (סה י), גבר שיידן, תרגום איש שעיר, כמו דאמרו (ישעיהו יג כא), "ושעירים ירקדו שם". ויעקב איש חלק, כדבר (דברים לב ט) "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". ועל כן יצא מיעקב כלו זרע אמת, כי כבר השתלשל ההשתלשלות, עם שלא יבצר עוד מעט, כי עדיין לא הטהרו לגמרי.
התיקון שבשעבוד
והנה אין ספק כי בדור שלישי ליעקב, לא היה כח בנפשותם לכבוש את חלק זוהמתן, עם שמעט היה, כאשר היה כח באבות. על כן מה עשה הוא יתברך, הניחם כזהב בתוך כור, שמפריש הזהב לצד אחד והסיגים לצד אחר. והנה הכור הזה הוא מצרים, הנקרא כור הברזל, הלא הוא, כי שם תוקף החצוניות המזוהמת, כי על כן נקראת ערות הארץ. והוא לעומת ארץ ישראל וכשיעורה, ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כי זה לעומת זה עשה האלקים.
וכהיתוך כסף בתוך כור, כן אחשבה שקרה למו, כי כאשר גברה בם חלאת הזוהמא, משכתם טומאת מצרים כסיגים בכור, והן המה היו המתים בימי חשך מצרים. ואשר גברה יד קדושתם, יצאו ממנה (ילקוט רמז רכז). ועל כן לא יצאו, כי אם אחד מחמשה, או מחמשים, או למאן דאמר מחמש מאות, או מחמשת אלפים (מכילתא בשלח פתיחתא), כי רובם קלטה טומאת מצרים.
ואף גם היוצאים, לולא רחמיו יתברך גם הם היו נאבדים, כי עדיין לא הטהרו לגמרי עד שספרו חמשים יום. כי כן ימלאו ימי שבעה שבועות, לעומת שבעה נקיים, שאחר סור טומאת דם הנדה, כמו שאמרו בספר הזוהר (אמור דף צז). ועמדו על הר סיני, כי אז פסקה זוהמתן…
כלל הדברים, כי מה' יצא הדבר להגלותם מצרימה, למען ענותם להתיך חלאת זוהמת נחש, כהיתוך כסף בתוך כור והגו סיגים מכסף. והיה הכסף אשר יצאו ממצרים, והסיגים הנותרים, הן המה כל המתים בימי אפילה כמדובר. ועל כן לא יצאו, רק אחד מחמשים, או מחמש מאות, כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בשלח פתיחתא).
בדברי האלשיך מתבאר שמטרת השעבוד היא לנקות את ישראל מזוהמת אדם הראשון, ולהשיבם לדרגתו קודם החטא, ואף שהקשה פרעה את השעבוד, היינו כדברי הבית הלוי שחשבו ישראל להתקרב למצרים, לכך הקשה הקב"ה עליהם את השעבוד כדי שיתרחקו המצרים, וישארו בדרגתם ההולכת בדרך להתנקות מהזוהמה. ומתו במצרים כל אותם ארבע חמישיות מישראל שהם כשנים וחצי מליון איש, כדברי הגמרא בסנהדרין (דף קא.) שראה משה רבינו את המצרים שמים ילדי ישראל בעודם חיים בתוך הטיט, אמר משה לקב"ה ראה איך ישראל סובלים. אמר לו הקב"ה קוצים אני מכלה מן הכרם, קח אחד וראה מה יהא בסופו, הוציא משה מתוך הטיט את מיכה, שלבסוף החטיא את ישראל הפסל מיכה.
ובדרך זו אומר הבאר משה שאדם הראשון מין היה, וכלול בחטאו שלושת עבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ואת חטא עבודה זרה פעל לתקן אברהם אבינו במסירות נפשו בכבשן האש. ואת חטא גילוי עריות שפגם נחש בחוה, פעל יעקב לתקן, וכפי שאמר "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אני", וביאר רש"י שהיה ראובן מטיפה ראשונה שלו. ואת חטא שפיכות דמים תיקן יצחק אבינו בהקריבו את עצמו בעקידת יצחק. ואף היה בו חטא לשון הרע, שאותו הוצרך דוד המלך לתקן, כיון שהוא רגל רביעי במרכבה, ושנותיו הם במתנה מאדם הראשון, לכך כשחטא במעשה מפיבושת וקיבל לשון הרע, בטל חלקו ונחלקה המלכות.
אור גדליה – טענת משה למה הרעותה
דעה נוספת הביא רבי יצחק מלצן שאמירת משה רבינו "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני", היא סיבת היותינו בגלות, ולכאורה הלא טענת משה עומדת בצדקה במבחן המציאות, שהלא מעת בואו לפרעה, הרע לעם הזה?
מבאר האור גדליה (ליקוטי דברים לפרשת וארא) שהארבע לשונות של גאולה, מהות היותם הם לגאולה מגלות מצרים, וכל לשון גאולה היא כנגד גזירה מהארבע גזירות, ומוסיף הבעל הטורים (שמות ב ו) והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. ארבעה לשונות של גאולה כנגד ארבעה מלכיות (ירושלמי פסחים פ"י ה"א). ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום. ועל כן כתיב ביה ולקחתי, כאדם הלוקח בחזקה, שהוא קשה מכולם (ויק"ר יג ה).
ומעתה "ולקחתי אתכם לי לעם" היא כנגד גזירה אחרונה שאז אמר משה לקב"ה "למה הרעותה", ולולי טענת משה רבינו היה מכניסנו לארץ, אך אחר דבריו נגזר עליו שלא הוא יכניס לארץ, והוכרחנו ללוחות שניות שיש בהם שעבוד מלכיות, מלאך המוות ויצר הרע, והיינו משום שהשעבוד הוא חלק ממהותו של עם ישראל, וכיון שטען משה כנגד השעבוד, ונחסר בהבנתו שזהו זיכוכן של ישראל, לא תם תיקונם, והוצרכנו לארבע מלכיות כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון, וכנגד גזירה זו שבה נפוצו ישראל בכל רחבי ארץ מצרים לקושש קש לתבן, כדי שלא יטענו המצרים אנו לא שעבדנו את ישראל, ומדוע אנו נענשים, כך בגלות אדום שכנגדה, נפוצים אנו בכל העולם לפרסם האמונה, עד שלך תכרע כל ברך תשבע כל לשון.
הרחבת דברים שמעתי מרבי משה שפירא זצ"ל. בחודש אדר קוראים בארבע פרשיות. שקלים. זכור. פרה. והחודש. ועניינם הוא כהקדמה לחודש ניסן – חודש הגאולה, כי כפי שאלול הוא הקדמה לימים הנוראים, כך חודש אדר הוא הקדמה לגאולה. ובירושלמי (מגילה ג ה) אומר 'רבי לוי בשם ר"ח בר חנינה אין מפסיקין בין פרה להחודש, אמר רבי לוי סימניהון דאילין פרשתא [סימנם דאלו הפרשות] בין הכוסות הללו [של ליל הסדר] אם רצה לשתות ישתה, בין השלישי לרביעי לא ישתה'. כמו כן לא יפסיק בין הפרשה השלישית לרביעית.
לכאורה מה הקשר בין איסור ההפסק בין כוס שלישית לרביעית, שהוא עניין הלכתי, לבין חיוב הרציפות של פרשה שלישית – פרה – לפרשה הרביעית פרשת החודש הזה לכם.
ובירושלמי נראה דישנו קשר בין ארבע פרשיות לארבע כוסות שנתקנו לשמחה משום ארבע לשונות גאולה, ואומר הנצי"ב שהם כלשונות הגאולה ממש, שבכל כוס יש תוספת שמחה, וכך בכל לשון יש תוספת גאולה, והמשותף לפרשיות ולכוסות, שבשניהם אסור להפסיק בין השלישי לרביעי.
מבאר רבי משה שפירא שארבע פרשיות הן כנגד מאמר חז"ל: הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם. תוכן הפרשיות מבאר את תהליך ההתקרבות לד' לקראת הגאולה בניסן. שלוש הראשונות הן תיקון התאוה, הקנאה והכבוד, ההתנתקות מהביטוי השלילי שלהם. גם שלוש לשונות הגאולה הראשונות מבטאות ניתוק מההשפעה השלילית של גלות מצרים. הפרשה הרביעית – החודש היא כנגד הלשון הרביעית – ולקחתי אתכם לי לעם במתן תורה, ולכן אין להפריד בין ההתנתקות מהרע – פרה – טהרה, לבין קידוש החודש – התחדשות בקרבת אלוקים לי טוב. אלו שהפסיקו הם אותם ארבע חמישיות שלא יצאו ממצרים, כי אחר שלושה לשונות של גאולה, היה די להם בזה, ומאסו בלשון הרביעית – "ולקחתי אתכם לי לעם", ולכך מתו במכת חושך, אין להפסיק בין הגאולה לבין מתן תורה.
הרב שפירא מבאר: פרשת שקלים היא כנגד התאוה. הגילוי הראשון בנפש האדם הוא התאוה, שהיא הרצון להתקשר לדברים שחוץ ממנו. אדם מיום עומדו על דעתו מוצא את עצמו רוצה ואוהב, דהיינו שואף להתקשר לדברים מחוצה לו ומשתוקק להם. זהו כוח המפעיל הראשוני המקיף את כל ישות האדם ובו תמצית חיותו; ההוויה עצמה מחייבת את הרצון לחיות, ומכאן התאוה והשאיפה למה שחוץ ממנו שבו תורחב חיותו ותתעצם. אדם שואף להרחיב את תחושת חיותו ללא הרף.
פרשת שקלים היא כנגד התאוה – לתרום, לתת ולתת, להתחבר לקדושה.
מוסיף רבי שלום שבדרון בלב שלום, שזהו אף ברוחניות, כי הגאולה בנוסף לגלות הפיזית ממצרים, הייתה גאולה רוחנית מהסובלנות לחטאי מצרים, וזהו שורש הרע שאינו מואס בחטא, והוצרך הקב"ה לגאול אותם ולהוציאם מתאוות מצרים ולהמאיסם עליהם. והוצאתי אתכם מסבלות מצרים – מההשלמה עם צורת החיים באווירת טומאת מצרים. "אוהבי ה' שנאו רע" – כשאדם אוהב את הקב"ה ממילא הוא שונא את הרע.
שבת פרשה שניה היא פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק. אין קנאה התחלתית. הקנאה והשנאה הן תוצאה מאהבה, כלומר, כשיש לאדם רצון ושאיפה להתקשר לדבר שהוא אוהב ויש דבר שעומד מנגד ומפריע לו, מתחילה אצלו שנאה לדבר שאוהב. ואילו האדם לא היה רוצה כלום לא היה שונא לעולם, כי לא היה מוצא שום התנגדות שתעורר שנאה. "אוהבי ד' שנאו רע" (תהלים צז). שנאת רע הוא השלב השני לאחר אהבת ד'. לאחר שפעל שקלים, נדיבות וחיבור לקדושה, צריך להפריד ולבער את הרע וזו פרשת מחיית עמלק כנגד הקנאה. קנאת ד' – בדבר שצריך להיות מחובר לבורא עולם והולך לע"ז, שם נאמר קנאת ד'. בעל ואשה שצריכים להיות זה לזו ובאשה סוטה נאמר שהבעל מקנא לה.
זכור כנגד "והצלתי אתכם מעבודתם". מסביר הרב שלום שבדרון, לאחר שהאם מתעורר ולבו הרוחני מתחיל לפעום, אותו לב המורגל לאדישות ולסובלנות לכוחות טומאת מצרים, הופך ללב מרגיש וזה השלב הראשון בגאולה. ד' הוציאם מסבלות מצרים והעיר אותם לחיים. השלב השני הזה הוא ריפוי השברים, הצלה מעבודתם. "משכו וקחו לכם" משכו ידיכם מעבודה זרה. היה עליהם לפרוש ממנה. אל זר שבגופו של אדם הוא יצר הרע. בגאולת מצרים, כבגאולת מצרים הפרטית של כל אדם, יש לפרוש מהרע שדבק בו במצרים, למחות את כוח הרע שסמלו עמלק.
פרשת שלישית פרה אדומה, שהיא כנגד הלשון השלישית "וגאלתי אתכם", כנגד מידת הכבוד. אין הכוונה לרדיפת כבוד שהרי היא בכלל התאוה הכוללת את כל סוגי תאוות האדם, בכללן תאוות הכבוד. הכבוד המוציא את האדם מעולם מובנו בתור אב טומאה. כבוד פירושו כוח מרכזי באדם, מה הוא מכבד, מה הוא מעריך, מה מחייב אותו. מה נחשב אצלו נכבד ונשגב וראוי להערצה ולחיקוי. בפני מה האדם מתבטל. "כבוד" מלשון כבד, לעומתו בזוי הוא נקלה, קל. כבוד לערכים מדומים מוציא את האדם מן העולם. פרשת פרה כנגד הכבוד המעלה מטומאה לטהרה. חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה. כובד המשקל כלפי בורא עולם נותן התורה, התבטלות האדם מול הצווי האלוקי. לקיים דבר ד' כחוק, כדבר בלתי מובן לשכל האנושי.
פרשה זו כנגד לשון הגאולה השלישית "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה". מסביר ר' שלום שבדרון פירשו חז"ל שהכוונה לקריעת ים סוף ששם כבר חוו ישראל את האמונה בחוש ממש, עד שהראו באצבע ואמרו "זה אלי ואנוהו". ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא במראה מרכבה. לשון "וגאלתי" משמעה – אמונה!!!
פרשה רביעית פרשת החודש. לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה בתורה. יציאה מכוחות הרע מתאוות שליליות – פרשת שקלים; הקנאה – ביעור הרע, עמלק, פרשת זכור; הכבוד – פרשת פרה, התבטלות לבורא עולם.
פרשת החודש – להתחדש, להיגאל מליקויי העבר ולהיכנס לעול מלכות שמים "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים. זה מתן תורה. "בהוציאי אתכם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". "והייתם לי סגולה מכל העמים". עבדים קנויים לי (מכילתא). הכניסה להילוך חדש, קבלת התפקיד של עם ישראל בבריאה במתן תורה. כך יצאו ישראל ממצרים לחירות עולם.
חובת הרציפות של כוס שלישית לרביעית ושל פרשה שלישית לרביעית. בשתי מערכות אלה שלושת הראשונים הם יציאה מהרע והשלב הרביעי כניסה לדרך חדשה, לתפקיד עם ישראל בעולם. לא יתכן להסתפק ביציאה מהרע. חייבים לקבל מיד את השליחות לחיים בקבלת התורה.
ומביא הבני יששכר (מאמרי חודש שבט מאמר א – מהות החודש) שבחודש שבט הוא מזל דלי שהוא מזלו של עם ישראל שאינו כוח עצמי, והוא בבחינת "יזל מים מדליו", שכולו להשקות את כל העולם בתורה, ודוקא בחודש זה לימד משה רבינו את התורה לבני ישראל לפני מותו, לומר לדורות שאין מזל לישראל כי הוא כפוף ומשועבד לתורה, ולכן דווקא בחודש שבו מזל ישראל משה ביאר התורה. וזהו "ועמך כלם צדיקים" (ישעיה ס כא). כיון שמזלם גם בעולם הזה הוא מזל הנברא על ידי אות צ', והוא יהיה סימן הגאולה לעתיד ב"ב צמח צדיק (ירמיה כג ה) כידוע מחז"ל (במדבר רבה י"ח כ"א) והוא בעת אשר יתרומם קרנם ומזלם של ישראל לעד. ונזכה להגיע לכך במהרה בימנו אמן.
להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן
פרשת וארא א' שבט תשפ"א