צום עשרה בטבת

תועלת התפילה על הגאולה

צום עשרה בטבת נתקן מחמת שבו ביום צר מלך בבל על ירושלים. ולכאורה מאורע תחילת המצור על ירושלים אירע לפני כאלפיים וחמוש מאות שנה, ומה שייכותו אלינו, ומה עבודתנו המעשית בצום? מבאר הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יט)

ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים, המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין דף לז.) לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקדוש ברוך הוא שמח בזה. ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נט טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", ואמר (ישעיה סג ה) "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך".

המתבאר בזה בדברי הרמח"ל שלכל אדם יש את חלקו המיוחד לו בעבודת ה', ואם הוא לא יעשה זאת, אין מי שיעשה זאת במקומו, ומתוך מעשי כל בני האדם יחדיו יבנה כבוד מלכות שמים, ואף אם מחמתו לא תבוא הגאולה, אך תפקידו הוא להתפלל שתבוא. ומוסיף הרמח"ל דיש סיבה נוספת לתפילה על הגאולה, כיון שיש נחת רוח לפני הקב"ה בעצם הבקשה על הגאולה, שמורה הדבר שכלל ישראל חפצים וחושקים לגילוי כבוד שמים, ומוכיח הרמח"ל כדבריו מלשון הפסוק "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", ומבאר שכוונת הפסוק שמחפש הקב"ה היכן נמצא אותו שמבקש ומתפלל על בניין בית המקדש.

צום עשרה בטבת שחל בשבת

ומשכך יתבאר מהו שורש ענינו של צום עשרה בטבת. הנה כתב הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה א)

יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשנו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשנו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו מ) "והתודו את עונם ואת עון אבתם".

מדברי הרמב"ם למדים אנו שהצום מטרתו לעורר את הלבבות, להבין שמעשנו הרעים הן הגורמים לצרות הפוקדות אותנו, והסוף והתיקון שבו יאמר לצרותינו די הוא בגאולה השלימה, שאין ביכולתה לבוא ללא שנשוב בתשובה על מעשנו הרעים. ורק אחר שנשוב בתשובה בוא תבוא הגאולה. זהו מהות ארבע תעניות על החורבן.

ובקביעת יום צום עשרה בטבת ידוע חידושו של האבודרהם (תפילת תענית)

ארבעת הצומות נדחים הם לפעמים, כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום שישי ומתענים בו ביום, ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד ב) "בעצם היום הזה", כמו ביום הכיפורים.

הרי שסובר האבודרהם שחמור עשרה בטבת עד שדוחה שבת. ואף שעשרה בטבת הוא תחילת הפורענות שבו צר מלך בבל על ירושלים, והיו במצור שנתיים וחצי עד י"ז בתמוז שבו נפרצה העיר, וחרב בית מקדשינו בתשעה באב. וכי בפטירת אדם קובעים צום ביום שנפל למשכב, וביום שכבדה מחלתו ומצבו אנוש, וביום שנפטר, ומודע קבעו צום ביום עשרה בטבת שבו החלה הפורענות?

עוד יקשה דוכי מחמת שבו החלה הפורענות שהשתלשלה עד חורבן בית מקדשינו, חמור הוא עד כדי שדוחה שבת, ואילו צום תשעה באב שהוא ביום חורבן בית המקדש, אינו דוחה שבת? וביותר שירושלים הייתה במצור פעמים מספר קודם החורבן, ולזכרם לא תקנו צום, ומדוע במצור שסמלך מלך בבל על ירושלים, נקבע כנגדו צום עשרה בטבת?

דין עשרה בטבת בכל שנה ושנה

מחדש החתם סופר חידוש עצום (תורת משה סוף פרשת ויקרא)

מחמת שבאותו היום שבו סמך מלך בבל למטה על ירושלים, כמו כן ישבו בית דין של מעלה, אלו מיימינים ואלו משמאילים, עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית, והנה אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, נמצא שבכל שנה ושנה מתחדש חורבן חדש, וזה בכל פעם שמגיע אותו היום של עשרה בטבת שהתחיל אז משפט החורבן, כמו כן בכל דור יושבים בית דין של מעלה וגוזרין חורבן בכל שנה ושנה.

וידוע שעל צרה שעברה כמו יום שמת בו אביו ואמו אין אנו מתענים בשבת, אבל תענית חלום מותר להתענות דשביל עונג שיש לו, שמבטל צרה העתידה לבוא עליו לא מעונה הוא, הלכך תענית תשעה באב זהו רק על צרה שעברה ולא דוחה שבת, אבל תענית עשרה בטבת, זהו על בטול צרה העתידה, עונג הוא לו, והוא דוחה שבת.

מתבאר בדברי החתם סופר חידוש עצום. צום עשרה בטבת הוא סוג אחר של תענית. אין הצום לזיכרון על העבר בלבד, כדי לעורר הלבבות לשוב בתשובה, ולהביא לגאולה. אנו קובעים בצום כמה התקרבות תהא השנה לבורא יתברך, וכמה יתגלה שמו יתברך בבריאה, וממילא בצום זה נקבע גזר הדין האם יבנה בית המקדש בשנה זו, ויום ביצוע גזר הדין הוא בתשעה באב, שבו נחרב בית המקדש.

ולכך ביטול גזירת המשך הגלות, עונג הוא לו, הלכך סובר האבודרהם שחובה לצום עשרה בטבת אף אם יחול בשבת, ואף שאין צמים בשבת משום שצער הוא לו, אך ביטול גזירה עונג הוא לו וכתענית על חלום רע, ולכך לא נקבע עשרה בטבת בשבת, כדי שלא ייאלצו לצום בשבת.

עשרה בטבת. מדוע?

ומעתה נבוא לבאר מדוע נתקן צום עשרה בטבת. בי"ז בתמוז ובתשעה באב אומרת המשנה בתענית (פרק ד משנה ו) 'חמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וחמשה בתשעה באב', אך לא הוזכר מה אירע בעשרה בטבת. ובמגילת תענית מצינו 'בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, וחושך בא לעולם שלושת ימים', ועל כך מצינו במסכת סופרים (פרק א הלכה ז) 'והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא יכלה התורה להתרגם כל צרכה'. מתבאר בדברי חכמים שתרגום התורה ליונית, קשה לישראל כחטא העגל, וראוי לעמוד על קשר זה.

אך לא הוזכר במגילת תענית מה אירע בתשעה בטבת, ומביא השולחן ערוך (סימן תק"פ) 'לא נודע איזה צרה אירעה בו', והקשה הט"ז 'הרי בסליחות לעשרה בטבת אומרים אנו שצרת תשעה בטבת היא, שמת עזרא הסופר? אמנם במפרש על מגילת תענית מבאר שביום זה נולד אותו האיש, ולכך לא כתוב רבותינו מה אירע בו, מפני שיראו לכתוב שגזרו על כך תענית. ובעשרה בטבת צר מלך בבל על ירושלים.

העולה שארבעה טעמים ניתנו לקביעת צום עשרה בטבת. וסדרם הוא: א. יום שצר מלך בבל על ירושלים בחורבן בית ראשון. ב. מת עזרא הסופר, ועזרא הוא מלאכי שהוא הנביא האחרון, ונמצא שהוא שלושים וארבע שנה אחר בניית בית שני, בשנת ג' תמ"ח לבריאה. ג. ותלמידו שמעון הצדיק שמת בשנת ג' ת"ס, ואחריו הוא אנטיגנוס איש סוכו, ואחריו החלו הזוגות בשנת ג' ת"ק, ובימי הזוג הראשון יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים תרגמו את התורה ליונית בשנת ג' תקט"ו. ד. ותלמידיהם הם ניתאי הארבלי ויהושע בן פרחיה, ותלמידו של יהושע בן פרחיה הוא אותו האיש. כך שלידתו בשנת ג' תק"ס, הוא המאורע האחרון. ורק אחר כך אירע נס חנוכה בשנת ג' תרכ"ב.

וכך אומרים אנו בסליחות לעשרה בטבת

אזכרה מצוק אשר קראני. בשלוש מכות בחודש זה הכני, גדעני, הניאני, הכאני, אך עתה הלאני. דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית, הלא שלשתן קבעתי תענית, ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים האריכו מענית. זועמתי בתשעה בו בכלימה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר, הוא עזרא הסופר. יום עשירי ציוה בן בוזי החוזה כתב לך בספר המחזה, לזיכרון לעם נמס ונבזה, את עצם היום הזה… ירח טבת מאוד לקיתי בו, ונשתנו בו סדרי נתיבו, סררתי פשעתי יגלה לי טובו, האומר לים עד פה תבוא.

אומר הזוהר (פרשת שמות) על הפסוק "ותצפנהו שלשה ירחים", אלו שלושת החודשים שדין קשה שורה בעולם, ומה הם? תמו אב וטבת. וכידוע בשלושת חודשים אלו נעשה החורבן לישראל. מבאר הגר"א (ביאור לספר יצירה פרק ה משנה ט) שחודש טבת הוא הקשה מבין חודשים אלו. מכיון שחודש תמוז הדין הקשה שבו מתחיל בי"ז בתמוז, דהיינו בסופו של החודש למשך שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב, שהוא בתחילת החודש, ונמצא שהדין הקשה שבהם הוא במיעוטם, בסוף חודש תמוז, ובתחילת חודש אב, אך חודש טבת כולו דין קשה, וכלשון הסליחה 'ירח טבת מאוד לקיתי בו, ונשתנו בו סדרי נתיבו'.

מבאר רבי משה שפירא (יום ערבה – מאמר ירח טבת מאוד לקיתי בו) שהיום הוא יום פקודתו, ויהיו הדברים לע"נ.

המכה הראשונה שמתוארת בסליחה היא שבח' בטבת תורגמה התורה ליונית. והנה כתוב (בראשית ט כז) "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". ולמדו מזה חז"ל במגילה (דף ט:) שלא התירו שיכתבו ספרים בשאר לשון אלא ביונית. והטעם, יפיותו של יפת יהא באהלי שם. ואם כן בודאי יש לתמוה דבר שהובטח מראש בתורה כברכה ליפת, למה הוא כל כך גרוע, עד מחמתו יש לקבוע תענית?

אמנם המשמעות מלשון הסליחה היא שהמאורע שאירע בשמונה בו והיינו תרגום התורה ליונית, הוא עצמו הסיבה לכך ששלושת הימים נקבעו ליונית. כפי הנראה שרבותינו באו ללמדנו בזה כי המבוא להכנס להבנת גודל הצרות שאירעו בחודש זה הוא החשיכה שבאה לעולם בעקבות תרגום התורה, אותה חשיכה באה אמנם במאורע האחרון, אבל היא נובעת מכל שלושת המאורעות שכולם יחד גורמים להחשכה בעולם, ואם כן צריכים אנו להתבונן היטיב בגודל האסון שנעשה בתרגום התורה ליונית.

לא ברור האסון הגדול בעצם התרגום ליונית. והלא התורה ניתנה כבר בשבעים לשון, ומשה רבינו בעצמו כתבה בשבעים לשון, ובודאי כלול בזה גם לשון יונית?

הנה הבה ונתבונן היאך אירע תרגום התורה ליונית. מספר בספר תולדות עם עולם (חלק ב עמוד קב) שלתמי מלך מצרים היה מופלג בחכמות, אוהב חכמים ומכבדם, ואספו לו שריו אף ספרי חכמות מכל רחבי העולם, עד שאמרו לו שריו וכחמיו הנה לשוא אנו מסתובבבים בכל העולם לאסוף ספרי דתות אשר אין בהם תועלת, אם לא נשיג את ספר התורה אשר ליהודים בירושלים. כי רק הם ספרי קודש ואמת הם, אלא שכתובים בכתב היהודים וכלשונם.

נתן המלך בדעתו להעתיק התורה ליונית, אמור לו שריו שאינו יכול לרכוש את דברי התורה ללא שישחרר את העבדים היהודים השבויים בממלכתו, ויעש המלך כן, ושחרר במלכותו למעלה ממאה עשרים אלף עבדים יהודים, והוסיף והביא להם מתנות כיד המלך, ואף שלח דורון לבית המקדש שולחן זהב כמידת השולחן שבמקדש, ושני כדי זהב, ושני גביעי כסף, ושני גביעי זהב, ובהם משובצים למעלה מחמשת אלפים אבנים טובות ומרגליות, ונתן זאת ברוב חשקתו להעתיק תורת ה'. ויחל את פני אלעזר הכהן הגדול לשלוח לו ספר תורת משה, ועמו שבעים ושנים זקנים, ששה מכל שבט. והזקנים שנשלחו לא ידוע מה סיבת שליחתם, ולכך לא סירבו.

ויצו המלך ויכינו לזקנים מאכלים כמנהג היהודים, והניחם בשבעים ושתים איים, ויש אומרים שבעים ושתים בתים, ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, ועשה הקב"ה נס שתרגמו כולם בשוה, ואף בשלוש עשרה מקומות שהוצרכו לשנות מפני הכופרים, שינו כולם בשוה ומשמעות הדבר שהיה סייעתא דשמיא במעשה ידיהם, ואחר שסיימו את מלאכתם היה חושך בעולם שלושה ימים.

החיסרון בתרגום התורה ליונית

מבאר החתם סופר (דרוש לחודש טבת)

הרע והמר שבהעתקת התורה ליונית או לכל לשון הוא, כי בהיות התורה כתובה בלשונה שנאמרה מפי הקב"ה, הרי היא כפטיש יפוצץ סלע, וכל פסוק סובל כמה פירושים שונים, וממש אין לומר בו דבר על דרך פשוטו שלא יסבול גם פירוש אחר, ועל כרחו של ישראל שישמעו לדברי חכמים ולפירושם וחידתם, מה שאין כן בהעתק התורה ללשון לע"ז, אי אפשר כי אם לבחור כל כורחו כוונה פשוטה אחת ולכותבו באותו לשון, כי אין לשונות העמים סובלים ככה, וגם אין אותנו יודע עד מה לכתוב בתורה ודינה כמו שנכתבה התורה על ידי הקב"ה, והיות כן בהעתק התורה יונית, אז החלו עם בני ישראל לטעום את פשוטו של מקרא, ומאז החלה אפיקורסות להתנוצץ ולא בו לשמוע בקול חכמים ולפירושיהם כאשר בעוונותינו הרבים עדיין מרקד בינינו.

מתורתו של החתם סופר למדים אנו שמחמת תרגום התורה ליונית נעקרה תורה שבעל פה. שעד עתה הוכרחו להסתמך על התורה שבעל פה לבאר את דברי התורה שבכתב, ובתרגום התורה ליונית, לא הוצרכו לביאור התורה שבעל פה, בשבעים פנים לתורה, מחמת שבחרו להם ביאור אחד בתורה, ואין בלתו.

וכדבריו ביתר ביאור מבאר רבי משה שפירא

כשהתורה מתרגמת, התורה מאבדת את הייחוד, את אותה נקודה עצמית שלה, בקבלת התורה נעשו כל ישראל נביאים, שמעו את בורא עולם נותן תורה, ומאז כלל ישראל עליהם נאמר בגמרא אם אינם נביאים, בני נביאים הם, אנחנו עם שמסוגל כביכול לשמוע דיבור של בורא העולם, מובן שזה דיבור מסוג אחר, זאת שפה אחרת וצורה אחרת של קליטה וקשר, כל מילה מבטאת מושג שמתקבל מלמעלה, יש כאן ביטוי של מושג שלא נוצר על ידינו אלא את דיבורו יתברך אנחנו שומעים, כשהתורה מיתרגמת היא יורדת לרמה אחרת, זה יכול להיות יפה ועמוק, אבל זה שייך כבר למערכת אחרת, זה חדל להיות דבר ה'.

בברייתא בסדר עולם כתוב שבשנה שמלך אלכסנדר מת הנביא האחרון, מתכוונים ללמדנו שיון הגיעה וסילקה נבואה מהעולם, תרבות יון היא שפה שנוצרה על ידי בני אדם, יהיו חכמים ככל שיהיו, השפה הזאת לא סובלת דיבורים מלמעלה, לדבר עם בורא עולם אי אפשר ביונית, זו שפה ותרבות שבורא עולם לא נמצא שם.

הדבר הנורא שבתרגום התורה ליונית הוא שהתורה הוכנסה לתוך מערכת שנראית יפה ומושלמת והיא לא מגלה שלא ניתרגמה התורה כל צרכה. ביוונית נראית התורה מתורגמת היטיב, וזה יפה, וזה האסון, היופי הזה מאיר את התורה באור אחר, אור זר – האור הזה נקרא חושך. חושך סתם הוא דבר שמתנגד לאור, חושך עמוק יותר הוא כשמעמידים אור אחר במקום האור, וזה נקרא חושך לפנים מחושך, זהו חושך שיש בו אשליה של אור. וזהו חושך שמביא את התורה במצור ובמצוק.

זה מה שקרה לתורה כשנתרגמה ליונית. היא הפכה למערכת אנושית, אולי יפה ועמוקה, אבל נמצאת כביכול באותה מערכת עם שאר הספרים של יון, זו ירידה והקטנה שקשה לתאר, חכמי אותו הדור היה קשה בעיניהם כיום שנעשה העגל, כי זה הפך את התורה למשהו מצומצם וקטן שיכול להיות שייך לתרבות יון, זהו אין התורה יכולה להתרגם כל צרכה, צרכה של תורה שתילמד במערכת מושגים אלוקית, שתהיה מובנת כמו שצריך להבין אותה באמת, כשהתורה נלמדת במערכת המושגים היונית זוהי הקטנה והשפלה נוראה של התורה.

אמנם תלמי המלך גרם לכל זאת, אך כוונתו היתה לספק את רצונו ותאוותו לחכמות, אך ממעשהו נוצרה רעה נוספת. אומר הסדר עולם (ג' אלפים תקט"ו) שהיונים והמצרים שנמצאו אז בשנאתם את ישראל בזדון זייפו חלקים מהתורה. ומעתה אחר זיופיהם בנקל היה ביד המתיונים להרים יד בתורת משה, ואף בדור שאחר תרגום התורה, הוא דורו של יהושע בן פרחיה, החלו הצדוקים והבייתוסי שכפרו בתורה שבעל פה וביאור בתורה כרצונם, בהסתמכם על תרגום השבעים, וכפי שביאר החתם סופר שהוכנס בו ביאור אחד של התורה ולא כל הלימודים, ובטלה תורה שבעל פה.

הצורך בשתי תורות שבכתב ושבעל פה

ומעתה הוא הצורך בתורה שבעל פה. מובא במדרש (במדבר רבה יד י)

שנתן הקב"ה לישראל שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי"ג מצוות כדי למלאם מצוותו ולזכותם, שנאמר "'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". נתן להם תורה שבעל פה להיות מצוינים בה משאר אומות, שעל כך לא נתנה בכתב כדי שלא יזייפוה ישמעאלים כשם שעשו תורה שבכתב ויאמור שהם ישראל, ועל זה אמר התכוב (הושע ח ב) "אכתב לו רבי תרתי" – זו המשנה שהיא גדולה מן המקרא – "כמו זר נחשבו".

וכך אומר במדרש תנחומא (וירא ה – כי תשא לד)

אמר רבי יהודה בר שלום ביקש משה שתהא המשנה אף היא בכתב, וצפה הקב"ה שאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין אותה יונית, והם אומרים אנו הם ישראל, אמר לו הקב"ה למשה "אכתב לו רבי תרתי,, ואם כן "כמו זר נחשבו".

מבאר הבית הלוי (דרוש יח) שגלוי וידוע לפני הקב"ה שיגלו ישראל בין האומות ותגלה התורה עמהם לבין האומות, ואם הייתה כל התורה הייתה ניתנת בכתב לא נשאר ביד ישראל תורה כלל, ויחשבו כלפי התורה כזרים, לכך נתן הקב"ה את התורה חלקה בכתב וחלק בעל פה, ובחלק שבעל פה אין לאומות שליטה, וממילא אף בתורה שבכתב שתלויה בתורה בעל פה אין להם שליטה.

ויתרה מזאת מבאר העץ יוסף בשם היפת תואר (כי תשא לד)

הם אדום עמון ומואב שהם אומרים שה' בחר בם, ולקחם במקומינו ונתן להם את תורתו, ולקחו כל המוסרים הטובים שבתורתנו, ושמו אותם בדתם שבדו מליבם, ואילו הייתה התורה בעל פה בידם, היו לוקחים הכל והיה מקום לטעות אחריהם, כי ה' נתן תורתו להם, אבל עכשיו שאין בידם אמיתת הדברים כנודע מתורה שבעל פה, נודע כי שקר נסכם, כי אין דתם מסכמת עם תורתנו.

ומדבריו למדים אנו שאם הייתה נינת תורה שבעל פה כתורה שבכתב, היו האומות טוענים אנו ישראל, ובטל ייחודנו באומות. ומעתה יתבאר מהו החורבן הגדול בתרגום התורה ליונית, והלא אף משה רבינו כתב התורה בשבעים לשון? אך שונה תרגומו של משה שהוא התורה בעצמותה עם ביאור התורה שבעל פה עמה, שהתורה בעצמותה מונגשת לעמים לדעת מה דרך התורה, אך תורה שמטרתה לומר אנו ישראל,  ושהאומות הם העם הנבחר, זהו תירגום שהוא חורבן, שאין בו תורה שבעל פה, ונעקרה התורה משורשה, וחשך העולם שלושת ימים, והוא שגזרו תענית על לדיתו של אותו האיש שבא ואומר אנו ישראל, כי זהו אותו החורבן שבטלה תורה שבעל פה.

מוסיף רבי מרדכי מילר בספרו שיעור ליום השבת שעצם שליחת הכהן הגדול זקנים לתלמי המלך לתרגם את התורה, זהו החורבן. כיון שאנו איננו זקוקים לאישור האומות בגודל קדושת תורתנו, ואם צריכים אנו לתרץ את עצמנו להראות מה כתבו בתורה, אות היא שאין אמונתנו חזקה דיה, ואין בה אמונה כי "היא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים", ולכך אף שתלמי פעל בתום לב, אך סיועו של הכהן הגדול גרם לחורבן שנתמעט כוחה של תורה שבעל פה, בעטיו של התרגום, ודומה הוא לחטא העגל ושבירת לוחות ראשונות שבהם התורה נחקקת בגוף, אך בלחות שניות שייך אפיקורסות, ויכול אדם שאינו מאמין דיו ללמוד את דברי התורה, ולכך ונצרך עמל ויגיעה רבים כדי לרכוש את התורה.

זהו חורבן תרגום התורה ליונית, וטעם הצום שבלידת אותו האיש. ומעתה נבאר היאך חורבן תורה שבעל פה שנגרם על ידי תרגום התורה ליונית, שבכך אין התורה מתרגמת כל צרכה, הוא מהות עשרה בטבת, וכל טעמי הצום, מחמת חורבן תורה שבעל פה הם.

בט' טבת מת עזרא הסופר

ובמות עזרא הסופר אומר רבי שניאור קוטלר בספרו נועם שיח (מאמרי עשרה בטבת)

ונראה בזה שמצינו בגמרא בסוכה (דף כ.) בתחילה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, וכן מצינו באבות דרבי נתן (פרק יג) וכן בעזרא הוא אומר (עזרא ז י) "כי הכין את לבבו לדרוש בתורת ה' ולעשות" ואחר כך ללמד לישראל חוק ומשפט, ומאור בגמרא בסנהדרין (דף כא:) ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלי לא קדמו משה, וגם השלמת מסירת תורה שבעל פה לישראל צריכה הייתה להיות מלכתחילה דרך עזרא הסופר, אלא שלא זכו ולא נשלמה קבלת התורה על ידו ונשארה עבודה זו לדורות הבאים.

נמצא שהיה במיתתו פגם וירידה בדרגת התורה בישראל, שמתוך כך לא נשלמה קבלת התורה, ולכך נקבע יום מיתתו לתענית, גם תרגום התורה ליונית מקביל הוא למאורע זה, שכן בתרגום זה נעשה ירידה וקלקול בהשפעת התורה בעולם עד כדי כך שהיה העולם חושך שלושה ימים, וכל זה משום שבתרגום זה נחשך אור התורה בישראל.

ואם כך התיקון המוטל עלינו בצום זה הוא חיזוק התורה, מסירתה ומסורתה באותו אופן שנמסרה מסיני, שתהא בטהרתה וצביונה המקורי, מנפה מכל תערובת סיגים, שלא יכול לשלוט עליה התרגום ליונית, לשם כך נדרש מאתנו חיזוק חומת ישראל, שהיא סיבה להשראת שכינה בישראל, כשם שיסוד חומת ירושלים וחומת בית המקדש היא השראת השכינה.

והמתבונן במצבנו כיום הרי המציאות היא שרבו הגזירות ואין שלום, מצב אחינו בני ישראל הנתונים בשביה תחת ממשלת רוסיה הקומוניסטית הכלואים מאחורי מסך הברזל, מצב אחינו בני ישראל הנרדפים במדינות ערב, ומצב אחינו בני ישראל בארץ ישראל העומדים בסכנת מלחמה בלי הפסק.

וכן כדבריו אומר הרב מפוניבז' שחובה עלינו לזכור היכן אנו עומדים מבחינה רוחנית, אך ישנם כאלו שלא זכו לכך, ונמצאים הם בתוך גלות הדעת, שאין להם אמונה בקב"ה, ומספר שהחפץ חיים לא הסיח דעתו אף לרגע מצער על אותם אחינו בי ישראל הנמצאים בגלות הדעת ואינם זוכים ומקיימים מצוות. וכפי שמצינו בבנימין שקרא את שמות עשרת בניו בשמות שיזכירוהו כל הזמן שיוסף אחיו איננו, זהו צער הראוי להצטער הצער חברו.

י' טבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים

ומעתה מבאר רבי משה שפירא

בט' טבת נסתלקה נבואה מישראל, עד כאן היו נביאים מדברים ברוח הקודש, מכאן ואילך קולו של בורא עולם לא נשמע יותר בעולם, כביכול העולם ירד, והבורא עלה למעלה וניתק החיבור בין שמים לארץ.

ובי' טבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק, (איכה ד יב) "לא האמינו מלכי ארץ וכל ישבי תבל כי יבא צר ואיב בשערי ירושלים", זה היה נראה בלתי אפשרי, היאך אפשר להביא את ירושלים העיר של בורא עולם במצור, בפעם הראשונה בתורה שנגלה עניין ירושלים אצל יעקב אבינו נאמר "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" ושם נאמר "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" מירושלים הכל מתפשט, "מציון מכל יופי אלוקים הופיע", עתידה ירושלים שתתפשט לכל הארצות, כ הגילוי צריך לבוא מירושלים, להביא את ירושלים במצור ובמצוק זה אומר למנוע ולהצר את כל ההתפשטות הזו, ולזה נתקן תענית בפני עצמה על הכוח להתגלות ולהתפשט שנכנס במצור.

אומר המהר"ל (תפארת ישראל פרק לד) שתחילת הריבוי הוא באות ב'… כי המושג ברכה היינו תוספת ריבוי ושפע… ומשחרב בית המקדש בטל  השמיר – למרות שהוא יצור קטן מונח בו כוח כביר שמבקע את האבן לשנים,.. זה דוגמא לעוצמות הגדולות שיש בדברים הקטנים… משחרב בית המקדש חזרו הדברים הקטנים להיות קטנים כפי שהם נראים.

סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק – היינו להוציא את ירושלים מהברכה והריבוי ולהכניסה בתוך מצור שהוא צמצום היפך ברכה. כששמו את ירושלים במצור ובמצוק זה נקרא ששמים דבר במקום שהוא לא יכול להתגלות בשלימות הוא לחוץ ודחוק ומוקטן, חסר ממנו כל ההארה שמתפשטת, זה נקרא מצור ומצו. הדבר לא יכול להיות כפי מה שהוא באמת.

מוסיף לבאר רבי משה שפירא (יום ערבה – מאמר לישועתך קיוית ה')

י"ב חודשי השנה שהם התפרטות סדר הזמן של השנה, נתבאר בדברי רבותינו האריז"ל והגר"א שהם מקבילים לי"ב שבטי ישראל, שהם פרטי כוחות הנפש שבכלל ישראל. סדר הדגלים שמסר יעקב לבניו, הוא הסדר של ההקבלה לחודשי השנה שמתחילים מניסן, ולפי זה חודש טבת הוא כנגד שבט דן, שעל שמו נקרא המחנה האחרון דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות.

מאסף לכל המחנות זה הכוונה שכל מי שפורש והולך, דן אוסף אותו, כל החלקים הנמוכים בכלל ישראל מצטרפים לדן… בחז"ל מצינו על זה שנבחרו בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עם אהליהב בן אחיסמך למטה דן להיות החכמים עושי המשכן, שצירף הקב"ה מן הירוד שבשבטים היינו שבט דן, עם המעולה שבשבטים שבט יהודה להקמת המשכן. ודן השבט הירוד ביותר כנגד טבת החודש הקשה ביותר.

ובגמרא בסנהדרין (דף קא:) אומרת שמיכה משבט דן בעל פסל מיכה נקרא על שם שנתמכמך בבניין. וברש"י (שנתמכמך) מביא מדרש שאמר לו משה להקב"ה: אתה הרעות לעם הזה, שעכשיו אם אין להם לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין. אמר לו הקב"ה: קוצים הם מכלין, שגלוי לפני אילו הם חיים, היו רשעים, ואם תרצה, תנסה והוציא אחד מהן. הלך והוציא את מיכה.

דן – ציפייה לישועה

ישנו דבר פלא. אם נתבונן בפרשיות מקץ וויגש שבתורה נראה שלא נזכר בהם שם הוי"ה כלל, והלא ידוע כמה הרעישו חכמינו לבאר מה שלא נזכר משה רבינו בפרשת תצוה, וכאן יש שתי פרשיות שלימות שלא נזכר בהם שם הוי"ה? כנראה שהביאור בזה הוא שסוף מעשי אבות הוא סימן לסוף מעשי בנים, לדורות אחרונים שבגלות אחרונה, שבהם שם שמים לא יהיה גלוי, כביכול נסתלקה שכינה, ולכן לא נזכר בתורה שם הוי"ה.

המקום הראשון והיחיד בפרשת ויחי שבו נזכר שוב שם הוי"ה הוא בברכת יעקב לשבט דן, לישועתך קיויתי ה', הציפייה לישועה, למה זה שייך דווקא לדן? כי מי שמרחוק יותר וירוד יותר מצפה יותר לישועה, ככל שהוא מרוחק יותר והוא תופס ומבין את העובדה שהוא מרוחק, הוא מצפה לגילוי וחיבור. מכוחו של דן באה התפיסה כמה אנו מרוחקים מברכה, ומתוך זה באה הציפייה לישועה. מה ששבט דן נטע בישראל זה הקניין של ציפייה לישועה. יש בהם משהו נמוך ירוד ומרוחק, אבל מה שהם פעולים, הכוח של השבט הזה, זה הרצון הכביר להחלץ מזה, זה מה שיעקב שתל בשבט דן, לכן הברכה של שבט דן היא לישועתך קיויתי ה'.

בנבואת זכריה (ט יב) נאמר "שובו לבצרון אסירי התקוה". הפירוש הוא שובו לירושלים עיר המבתר שלכם אותם שהייתם אוסרים בתקוה, זה מושג נפלא להתבונן, אנו נמצאים בבית אסורים של התקוה, כי אנחנו אנוסים ומוכרחים לקוות, אם חלילה נאבד את זה, איבדנו הכל, בורא עולם כביכול הניח עלינו כפו ומיעט אותנו, הנמיכו אותנו מאוד, אבל דווקא זה צריך לעורר אותנו לצפות לישועה, זה לא מתאים לנו להיות קטנים, אנחנו גוי גדול, לא מתאים לנו מערכת מושגים מוקטנת כל כך, אלילית כל כך, כל דבר גדול נעשה מוחצן וקטנטן, כשהמצב הוא כזה, הכאב הוא גדול, הוא צריך לעשות אותנו למרי נפש, ומשם צריך לקוות, זה המתנה שזכינו מכוח שבט דן, ובזה צריכים אנחנו לזכות מכוח ירח טבת.

בספר יצירה (פרק ה משנה י) מבואר שהאות של חודש טבת היא האות ע'. יש לרמוז בזה את עניין הציפייה לישועה בחודש זה, שנאמר וכל עין לך תצפה, צריכים לזכור מאין באנו מאיזה גדולה באנו לאן שהגענו, כמה רחוקים וכמה נמוכים אנחנו, זה צריך להביא אותנו לקיים את מה שיעקב אבינו הכניס בשבט דן, לישועתך קיויתי ה'.

בורא עולם נטע בשבטי ישראל כוח מיוחד שלא ידח ממנו נידח. בכל מצב גם הירוד ביותר ישנו דגל מחנה דן המאסף לכל המחנות, בסדר הזמן מחנה דן מתחיל בחודש טבת, ישנה כאן נקודת חידוש, חודש טבת מביא עלינו חושך הוא באמת חודש שעיקרו לילה, לילי טבת הארוכים, אבל דווקא מכאן בוקעת ההארה הגדולה של העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, מי שמתאמץ לבקוע את החושך בכל הדברים האלו שחשכו עלנו בחודש טבת יראה אור גדול.

ומעתה מתבהרים דברי הרמח"ל במסילת ישרים שהתפילה על הגאולה היא שתחישנה. וכך הוא נוסח התפילה. בכל ברכה מסיימים מעין החתימה, כי מוחל וסולח אתה, כי גואל חזק אתה, רופא נאמן ורחמן אתה, אך בברכה על המשיח – את צמח דוד, מסיימים כי לישועתך קיוינו כל היום, הסיום מעין החתימה בגבורתו של הקב"ה, אנו מסיימים כי אנו מצפים לישועת הקב"ה, למדים אנו כדברי הרמח"ל שהגאולה תבוא רק אם מצפים לה.

וכך מביא רבי משה שפירא בספר רעה אמונה (שיעור לה עיקר יב ביאת המשיח ב)

לשון הרמב"ם בעיקר יב. 'ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו, וחכמים אומרים תיפח רוחם של מחשבי קיצים'. מבואר בדברי הרמב"ם שהאמונה בביאת המשיח מחייבת מלבד האמונה בביאתו – לחכות לו… חובת הציפייה למשיח מפורשת גם בדברי הרמב"ם בהלכה (הלכות מלכים יא א) 'המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, וחוזרין כל המשפטים ימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותיה האמורין בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא באר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו'.

ננסה להבין את משמעות הציפייה לישועה על חיינו. האדם אינו פועל ומשפיע אלא ל עולמו והיקף המציאות שלו, ושכרו של האדם על עבודתו מגיע מאותו מקום בו הוא פעל ויצר, ורק עד כמה שיש לאדם מקום שייכות גבוה יותר, יש לעבודת ה' שלו השפעה ביחס למקום זה, כל אחד יכול לצרף את עצמו אל מעבר לגבול חייו האישיים, על ידי הדעת והרצון, וכך לקבוע את גבול פעולותיו ויכולותיו.

בהקדמה זאת נוכל להבין את דברי הגמרא בשבת (דף לא.) 'אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר'. ודאי שהדין בשמים כולל את כל מעשי האדם ולא רק שאלות אלו, אלא שמקודם לדין הכללי יש לקבוע איזה סוג אדם הוא העומד לדין, כיון שערך כל מצוותיו משתנה לפי מהותו, השאלות האלו שהם תחילת הדין באות לקבוע את מהותו הכללית של האדם.

והשאלה ציפית לישועה נחשבת לדבר כללי בעיקר שלימות האדם מכיון שלפי תקוותו וציפיותיו נקבע עולמו ומסגרת חייו, ובהתאם לכך כוח השפעת מצוותיו, לא יתכן לתת לאדם שכר מעולם שלא שייך אליו, לפיכך קודם מתן שכר העולם הבא מבררים עד כמה הוא מסוגל לשפע זה. אחד מהדברים הקובעים את מסגרת קיומו של האדם היא מידת הציפייה שלו, אדם המרגיש חוסר ותשוקה לעולם מתוקן ואינו מסתפק בנוחות של חיי העולם הזה, הרי הוא שייך לחיי העולם הבא, ושם מקומו. אך מי שאין בקרבו תביעה לגילוי האמת, ואינו משתוקק לשלימות, אין לו כלים מספיקים לקבל את החיים בעולם האמת, ולכן רק עד כמה שציפה האדם לישועה יכול לקבל את שכר העולם הבא.

יש הבדל תהומי בצורת האדם בין מי שמצפה לישועה לבין מי שאינו מצפה, אדם שאינו מצפה לישועה יכול לעשות כל הטוב שבעולם, אבל היקף המציאות שלו, הוא כפי המציאות שהוא חי בה, ומקווה אליה, אין הוא יכול לראות מעבר לזה, וכיון שהוא רואה בעולם עתה את מסגרת החיים הטובה ביותר עבורו, גם זה גבול כוח מצוותיו ושכרו, ואין לו מקום בקיום נעלה יותר.

בדברי הרמב"ם התחדש שעליו לצפות למשיח ולהרגיש את החוסר, וכמו שמחכה לאדם שהבטיח שיבוא לראות את ביתו, ואם יראה שאכן הוא מט ליפול יבנה לו בית חדש, שזהו חכינו כל היום.

ובכזו ציפייה אומר הרמח"ל שאז וקרנו תרום בישועתך.

ורק זה מה שיביא את הגאולה במהרה בימנו אמן.

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן

פרשת ויגש ט' טבת תשפ"א