הרב צבי שוורץיוסף יורד למצרים להכין את האפשרות לגאולה מגלות מצרים
הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
מכירת יוסף – מידה במידה
פרשיות וישב ומקץ נוגעות הם זו בזו, ושתיהם עוסקות במכירת יוסף והמסתעף. ונקדים שממכירה זו פועלים דברים עמוקים וקשים אף על הדורות הבאים. וכדוגמא נהרגו עשרת הרוגי מלכות על ידי הרומאים לתקן את חטא מכירת יוסף.
טעם ירידת יוסף למצרים היא כדי לקיים את הגזרה (בראשית טו יג) "כי גר יהיה זרעך", כמו שכתב רש"י על הפסוק "מעמק חברון" (בראשית לז יד) – הקשה רש"י, והלא חברון בהר ולא בעמק, שנאמר (במדבר יג כב) "ויעלו בנגב ויבא עד חברון"? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, "כי גר יהיה זרעך". ומשמעות דברי רש"י, שלקיים את "כי גר יהיה זרעך", נצרך יוסף לרדת למצרים כעבד.
מהלך הדברים טעון ביאור רב. מהיכן שאב יוסף כוח להחזיק מעמד במצרים כל אותם עשרים ושתים שנה שהיה רחוק מאביו ואחיו? וכן מדוע יוסף הוא שירד למצרים קודם אביו ואחיו, ולא ירדו כולם יחדיו? אמנם מבארת הגמרא בשבת (דף פט:) 'ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו שנהגו עמו דרך כבוד לבוא לבנו המולך במצרים'. ומשכך זהו הטעם שירד יוסף קודם אביו, להכשיר בפניו את הדרך, אולם טעם זה בלבד אינו מספיק, שהרי יתכנו דרכים לא פחות מכובדות שיעקב ירד למצרים, כמו שרואים היום שאפשר לנסוע לדובאי לסדר קידושין… וכך יעקב אבינו יכל לרדת למצרים לסדר קידושין, וישתקע שם ולא ישוב, ומדוע נתגלגל הדבר בדרך שיוסף ירד כעבד, והיו שבע שנות שבע, ולאחריהם שנות רעב בעולם כולו
מבאר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק יא) '"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". (בראשית לז ב) שאמר שהיו קורין לאחיהם עבדים ושחשודים על העריות ושחשודים על האבר מן החי. והנה הכתוב סיפר לנו, שלא דיבר זה לשום אדם, רק לאביהם, וכוונתו הייתה כדי שיוכיחם אביו, ואף על פי כן עשה שלא כהוגן, שהיה לו להוכיחם בעצמו מתחילה על זה, שדין הוכחה הוא אפילו תלמיד לרב, ולא לגלות לאביו, ואפשר שהיו מודים לו במה שקורין להם עבדים, שלא כדין הוא, כי באמת יעקב קודם שנשאם שחררן ולקחן לנשים, כמאמר הכתוב (בראשית לז ב) "נשי אביו", או שהיו מראים לו על עצם החשד, שטעות הוא. ומה שאמר חשודין על העריות, ומה שאמר חשודין על העריות, טעות הייתה, שעל ידי ספר היצירה בנו גולם כתמונת אשה.
ואמרו חז"ל על זה במדרש רבה (פרשה מד) "פלס ומאזני משפט לה'" (משלי טז יא), שעל כולו נענש מידה במידה. על שאמר קורין לאחיהם עבדים "לעבד נמכר יוסף". ועל שאמר שחשודים על העריות חשדוהו כל מצרים באשת פוטיפר. ושאמר שחשודין על האבר מן החי, משום שלא ראה אותם שוחטים, טעות הייתה, והודיע לנו הכתוב (בראשית לז לא) "וישחטו שעיר עיזים במכירתו", ולא אכלוהו חי…
"ויחלום יוסף חלום… המלך תמלך עלינו, (בראשית לז ח) האריך הכתוב בעניין החלומות, להצדיק קצת את השבטים מאין באו לשנאה גדולה כזאת, שיעלה בליבם לסלקו מן העולם, והוא מפני שחשבו שרוצה למלוך עליהם, ולכך הוא מספר דיבה רעה לאביהם כדי שאביהם יסלקם מעל פניו… ולכך חשבו עצה איך להפטר ממנו.
"וישלחהו מעמק חברון" (בראשית לז יד)… הנראה לעניות דעתי שמצרים הייתה ערוות הארץ, מקום טומאה מאוד, ולכך הוסכם שמתחילה יבוא אחד מבני יעקב לפרסם שם אמונת ההשגחה… וכן במה שציוה אותם אחר כך שימולו, והכל כדי להחליש כוח הטומאה, שיהיה ראוי אחר כך לבני ישראל לגור שם.
"וימצאהו איש והנה תעה בשדה" (בראשית לז טו) האריך הכתוב כדי שלא יפלא, איך נסבבה צרה גדולה כזאת על ידי שליחות מצוה, שהלך לקיים רצון אביו, וגם איך נסבב על ידי יעקב עניין כזה, וסיפר לנו הכתוב כי השליחות נשלמה בשכם, ומה שהלך אחר כך היה מעצמו.
ומכאן ואילך התחיל הכתוב לספר העונשים והביזיונות שסבלו עבור זה והכל מידה במידה. ראשון לכל נענש יהודה שהוא היה הסיבה למכירה שנעשה אבל על בניו, ובוודאי קרע עליהם גם כן כדין, וגם אחיו לא נפטרו מעונש הקריעה שגם הם קרעו ברוב צערם את בגדיהם כאשר כתוב בסוף מקץ. ועל שכתוב "ויתאבל על בנו ימים רבים", לכן כתוב גם כן "וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה". ועל שרימה את אביו בגדי עיזים, שהטביל כתונת יוסף בדמו, רמוהו גם כן בגדי עיזים כמובא במדרש. ועל שאמרו (בראשית לז לב) "הכר נא", נענש גם כן על ידי תמר (בראשית לח כה) ב"הכר נא למי החתמת והפתילים".
ומוסיף החפץ חיים (פרק יב) וראה עוד עניין נורא מאוד, שנסבב במשך הימים מידה במידה. שהנה יוסף נכשל בחטא הלשון, ככתוב בתורה ולא רצו אחיו למחול לו בשום אופן, שהלכו אתו בעומק הדין, שאמרו (בראשית לז כ) "לכו ונהרגהו", דהיינו נשסה בו את הכלבים… ונתרצו למכרו לעבד עבר זה… ותחת זה בדורות העתידיים שנכשל אחד מזרע יהודה באיסור קבלת לשון הרע, לא רצה האחד המיוחד מזרע יוסף למחול לו. ומי הוא שנכשל בשגגה זו? אדוננו דוד המלך עליו השלום שהאמין לציבא מה שדיבר על מפיבושת רעה ואמר (שמואל ב יט ל) "אתה וציבא תחלקו את השדה"[1], יצתה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. עד כאן לשון השמירת הלשון. הרי לנו מדברי החפץ חיים שירד יוסף למצרים כעבד, מידה כנגד מידה על שסיפר לאביו שקוראים אחיו לבני השפחות עבדים, אף שלא הותר לו לספר זאת לאביו. אך הוצרך יוסף לתקן את חטאם של אחיו שמכרוהו לעבד. ולכך פעל יוסף רבות לנסותם, שיבינו שנהגו שלא כשורה בדבר מסויים, ועל כן באה עליהם הצרה הזאת, מידה כנגד מידה, ויסיקו אין זאת אלא מחמת שמכרנו את יוסף אחינו לעבד.
א. אמר להם יוסף "מרגלים אתם" – על שרצו להשליכו לכלבים. ב. השיב את כספם באמתחתם שנצטערו צער גדול – על שנצטער הוא בגלותו. ג. לוי היה הראשון ששם לב לכסף כיון שרק אצלו היה זה בפי אמתחתו – על שהוא שאמר לשמעון "הנה בעל החלומות הלזה בא" שכך החלו צרותיו של יוסף. ד. הזמינם לאכול עמו לחם "וייראו האנשים" – הפחידם במאכל, על שישבו לאכול לחם אחר מכירתו. ה. החזיר את ממונם – כדי שיהרהרו על המכירה בכסף "במכרם בכסף צדיק". ו. החביא ברכושם את גביע הכסף שאמר להם שבו ינחש יוסף – כנגד שאמרו ליעקב שינחש "הכר נא אם כתונת בנך היא אם לא".
משמעות הדברים שראה יוסף להעמידם בדבר הצורך לתקן את מכירתו. ותמוה הדבר מדוע לא חשש יוסף שכל מעשיו להצר את צעדיהם, כדי שיסיקו שעליהם לשוב בתשובה על מכירתו, אינם מנקמה או מנגיעה האישית על שמכרוהו?
מקץ שנתים ימים – כשבטח בקב"ה בטחון גמור
מבאר הבית הלוי בהקדם דברי המדרש רבה (פרשה פט) "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (תהילים מ ה) זה יוסף, "ולא פנה אל רהבים", על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני והזכרתני", נתוסף לו שתי שנים'. ולכאורה אם הפסוק מעיד על יוסף ששם בה' מבטחו, הרי שבטחונו בקב"ה גדול, וזהו "ולא פנה אל רהבים", והרי בבקשתו אל שר המשקים, שם יוסף את מבטחו בשר המשקים, ועל כך נענש, ומודע נחשב יוסף כשם בה' מבטחו?
והנה ביאור המדרש שבטחון בקב"ה הוא לכל אחד כפי דרגתו, כיון שקשה לאדם לבטוח בקב"ה לגמרי, לכך הותר לו לעשות השתדלות מועטת כפי דרגתו, כדי שיהא לו סיוע להגיע לדרגת הבוטח, וכן הוא לשון הרמב"ן (בראשית לז טו) 'ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר', דהיינו שהשתדלות אינה עיקר, והיא רק סיוע שיכול לבטוח בקב"ה, בגזירתו שהיא אמת, בסיוע מעשהו לתקן העניין, ומשכך כשיוסף אמר לשר המשקים שתי מילים שיזכרהו לפני פרעה, אינו בגדר חוסר ביטחון, וודאי השתדלות היא זו, ובפרט שהבין יוסף שאם הגיעו שני השרים לבור לאחר ששוהה בו עשר שנים, ודאי לצורכו באו כדי שיתגלגל על ידם שחרורו, ומאחר שנענש על כך, למדים אנו שכה גדול בטחונו בקב"ה עד שאין לו צורך בהשתדלות כלל, ועל שאמר שתי מילים בלבד, נתווספו לו שתי שנים בבית הסוהר.
ומדברי הבית הלוי נראה שאחר שנתיים שישב יוסף הצדיק בבית הסוהר, נתקן מידת בטחונו בקב"ה, וכדברי המדרש "ויהי מקץ שנתים ימים" (בראשית מא א) "קץ שם לחשך" (איוב כח ג), זמן נתן ליוסף כמה שנים יהיה באפילה, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום', דהיינו שמיד כשתם גזר דינו חלם פרעה חלום כדי שיתאפשר ליוסף לצאת מכלאו, ואכן בבואו לפני פרעה אומר יוסף (בראשית מא טז) "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה". ואף שיכל לומר שפתרון החלומות הם אף מחכמתו, אך יוסף מסתכל על העולם במבט של בטחון בקב"ה שהכל מאתו, וממילא אומר יוסף שכל חכמתו היא רק ממנו יתברך.
וביותר שלשון הפסוק "קץ שם לחשך", שרק באותם שנתיים שהיה יוסף בבית הסוהר כעונש על שאמר זכרתני והזכרתני, חשוב הדבר כחושך, אך כל ימיו היו עבורו כאור, ואף בעיתות צרה, בהיותו רועה את צאן אביו, בהיותו בבור עם נחשים וערבים, אחר מכירתו לישמעאלים, בבית פוטיפר, בכל אלו היה אור לפניו, אין זאת אלא כוח בטחונו בקב"ה, שעמו הוא בכל מקום ומצב, וכפי שהובא שביאר רבי חיים שמואלביץ שיוסף ראה זאת בעיניו בכך שברדתו למצרים נשאו הישמעאלים בשמים, ולא עטרן ונפט כדרכם, ורימז לו הקב"ה אתה נמכר לעבד, אך מה שלא מגיע לא תקבל, ולכך תריח ריח רע ברדתך למצרים, כי אין זה מעונשך.
ולכך יוסף יכל לפעול לגרום לאחיו להרהר בתשובה, ביודעו שידיו נקיות מנקמה או נגיעות אישיות, כי יוסף מביט בנעשה בעולם מבעד לבטחונו בקב"ה, ומבט זה הוא שהכל מאתו יתברך, ולכך אינם אשמים במה שאירע, וזהו רצון ההשגחה ההעליונה. וכך אמר יוסף לאחיו (בראשית מה ה ח) "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלוקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים". הרי שליוסף לא היה כלל טענה וכעס על אחיו שמכרוהו.
וביותר שהאחים חשבו שיוסף מקפיד עליהם, ויוסף טרח להעמידם על טעותם, אחר פטירת יעקב אביהם, ליווהו כל בניו למנחות עולמים בארץ ישראל, חששו האחים שלא מחה בהם יוסף כל אותם השנים, מחמת כבודו של אביהם, אך כעת אחר מותו, נקמתו בוא תבוא, ובפרט שראוהו עובר על יד הבור עם הנחשים ועקרבים שהושלך בו על ידם, ומברך בדמע ברוך שעשה לי נס במקום הזה, אף שעברו שלושים ותשע שנים, הסיקו האחים שהכאב עודנו חי וקיים אצל יוסף, ומשכך אף נקמתו ממתינה לעת נקם ושילם.
ולגודל חששם (בראשית נ טו כא) "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו".
ענה להם יוסף: "ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוקים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם". ומאין אזר יוסף כוחות בנפשו שלא להקפיד על אחיו שכה צערוהו עשרים ושתים שנה? זהו גודל בטחונו של יוסף בקב"ה, שהכל מאיתו יתברך, שמשנה את מבטו והסתכלותו שהכל מאתו יתברך, ואין אדם שיוכל לנקוף אצבע כנגדו, לולי זה רצון ה', ולכן אין מה להקפיד על האדם שעשה כנגדו, כי זה לא הוא, והאדם הוא רק שליח הבורא יתברך.
נקיותו של יוסף
אומר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (חלק א עמוד יח) 'וכל מה שעשה יוסף היה רק מצד האהבה כדי לנקותם מתוקף חטא המכירה וצער אביהם, ולא משנאה כלל'. מדברי רבי צדוק הכהן מלובלין למדים אנו שלא די שלא הקפיד עליהם יוסף, הוא אף אהבם כאהבת אח, כיון שאם המכירה היא רצון ה', זה לא הם, ואין מניעה לאהוב אותם כאהבת אח את אחיו.
ולכך רק השנתיים שיוסף שהה בבור עקב השתדלות יתר, נחשבות הם כ"קץ שם לחשך", כי רק כשלא הולכים עם הקב"ה יד ביד, מרגישים חושך, אך כשבטח בקב"ה בטחון גמור, כבר הוא באור גדול, אף שעדיין אינו במצב התקין, והוא רחוק מאביו וממשפחתו, אך כשנמצא עם הקב"ה, הוא נמצא באור באור גדול. ואת המעלה זו יוסף קנה בשלימותה בהיותו בבור שנתיים נוספות.
אמנם אם לא היה נקי יוסף בדעתו אין כדי שאין בלבו כלום על אחיו, אף למלוכה לא היה מגיע, ומהגיעו למלוכה למדים אנו את גודל נקיותו. הנה אומרת הגמרא בפסחים (דף סו:) 'אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן? מאליאב שנאמר (שמואל א יז כח) "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת". [אחיו של דוד המלך חשדו שהוא ממזר, ולכך היה עמם ושמוהו לרעות את הצאן, וכשירד דוד לעזור במלחמה כנגד פלשתים, כעס עליו אחיו אליאב מדוע נטש את הצאן, לטובת צפיה במלחמה] וכשהלך שמואל למשוח מלך מבני ישי, בכל האחים (שמואל א טז ח) כתוב "לא בזה בחר ה'", אך באליאב כתיב (שמואל א טז ז) "ויאמר ה' אל שמואל אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו", משמע שעד כעת היה אליאב אהוב לפני הקב"ה'.
מקשה רבי אליהו לאפיאן בספרו "לב אליהו" והרי אליאב כעס על דוד רק ברדתו למלחמה, ומעשה זה היה אחר שנמשח דוד למלך, ומדוע כבר מאסו הקב"ה? מבאר רבי אליהו לאפיאן אמנם המקרה שכעס אירע אחר כך, אך ניצוצי הדבר היה בליבו קודם לכן, וה' יראה ללבב, ולכך מאסו מלמלוך. הרי שהכועס מאבד את המלכות, ומהגיע יוסף למלכות, למדים אנו שלא הקפיד כלל על אחיו, ולכך יכל לפעול עבורם להרהר בתשובה.
וכך אומר הילקוט שמעוני "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי", באותה שעה נראה לו דמות דיוקנו של אביו, אמרה לו ליוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה עמהם, רצונך שתמחה מביניהם ותקרא "ורעה זונות יאבד הון". ומבארים שלכך הטעם ב"וימאן", הוא שלשלת, לומר שמיאן יוסף כיון שמיאן להתנתק משלשלת האבות הקדושים, ולכך זכה לעמוד בניסיון. וכל זאת מחמת שלא הקפיד על אחיו, כי אם היה ממורמר עליהם, הרצון להשאר במשפחת יעקב לא היה מסייעו לעמוד בניסיון, אך גודל בטחונו בקב"ה גרם שהרצון להדבק באביו סייעו שלא לחטוא.
ומעשה זה הוא קודם שהיה בבור, שהיה כבר בדרגה שאינו זקוק להשתדלות וכמבואר לעיל, שנענש באומרו זכרתני והזכרתני, אך אחר שיצא מהבור גדל בטחונו עד שאין בלבו קפידה כלל על האחים, ולגודל נקיותו יכול יוסף לפעול שישובו בתשובה, בנסותו אותם במקרים משונים שיבינו שעליהם לפשפש במעשיהם מדוע אירע להם כל זאת.
יוסף ירד למצרים לשמר את קדושת ישראל
ומעתה יתבאר מדוע ירד בדווקא יוסף להכשיר את הדרך לאביו במצרים, והקשינו מדוע ירד יוסף כעבד על כל גלגוליו, שירד יעקב מכל סיבה אחרת למצרים וישתקע שם?
מבאר הפחד יצחק (פסח מאמר מט) 'ולשונם של חכמים מורה לנו כי יוסף הוא השלמתו של יעקב כדרך שהלהבה היא השלמתה של האש, והבנת הדברים הוא על פי מה שנתבאר בדיבורים הקודמים בחילוקי האבהות במדרגות בניינה של כנסת ישראל. דעניינו של אברהם אבינו הוא שהיה תחילה לגרים, ועל ידי זה הוא אב המון גויים, ועניינו של יצחק שהיה קדוש מרחם, ועל ידי זה הוא הראשון שנימול לשמונה, ועניינו של יעקב בזה שהיה הראשון אשר מיטתו שלימה ועל ידי זה לא ידח ממנו נדח, ואי אפשר להפרד ממשפחתו לעולם, וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. ונמצא איפה שבאותה נקודה אשר בה נעשה הניתוק של החבל המשולש לנמנע – נגמרת היא האבהות.
אלא שמניעת ניתוק זה עדיין מקום פרוץ יש בה, דגם דישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, וכל מעשה המרה שבעולם לא יפקיעו מבן ישראל את קדושת הישראל שבו, מכל מקום עדיין אפשר לקדושת ישראל שתפקע על ידי ההלכה דהבא על הנכרית וולדה כמותה, ומצד זה עדיין יש כאן אפשרות של איבוד שם ישראל. וכאן הוא מקום מדרגתו של יוסף הצדיק שכן על ידו גדורה היא פרצה זו. אותה ניסה שעליה כתוב במקרא "וינס החוצה". נקלטה בתור חלק קבוע בשיעור קומתה של כנסת ישראל, ובה טמונה היא השמירה לדורות, אשר על ידה מובטח הוא קיומה של קדושת ישראל שלא ישלוט בה האבדון דרך הפירצה של ההלכה דוולדה כמותה…
וזהו שלמדנו מדברי חכמים שמדרגתו של יוסף שבטיות קרובה לאבהות, מפני שיוסף הוא השלמתו של מדרגת המטה השלימה המסמנת את עניין אבהותו של יעקב…
ומתוך כך ממשיכים אנו את הקו הלאה דהנה בגאולתם של ישראל ממצרים שמענו מפי חכמים כי היא באה בזכות שלא שינו את שמם לשונם ומלבושיהם, ועלינו להבחין בזה כי הבדלה זו אשר בה נתבדלו אבותינו במצרים אין עניינה דומה להבדלה מן העמים אשר עליה הוזהרנו בהר סיני בשעה שנכנסנו לברית תורה ומצוות, והציור בזה הוא דיש הבדלה נולדת מרוממות הערך, ויש הבדלה המולידה את רוממות הערך. יש אדם אש רוממות ערכו מחייבת אותו להבדל מסביבתו, ויש אדם אשר נתעלה ונעשה למרומם על ידי שהבדיל והזיר מסביבתו. ההבדלה מו העמים שהוזהרנו עליה מן התורה היא ההבדלה המתחייבת מן ההתרוממות, ולעומת זאת ההבדלה שאבותינו הבדילו את עצמם במצרים, היא ההבדלה היוצרת ששמשה גורם בהתהוותה של ההתרוממות. עד כאן דברי הפחד יצחק.
מבאר רבי משה שפירא (שיעורי רבינו מאמר שש העגלות) שיוסף אחר שגדר עצמו מן הערוה, ואף מל את כל מצרים כתנאי לקבלתם מן התבואה שאגר, הקל על עם ישראל את ניסיון עריות, אף שמצרים בעצמותה היא "ערות הארץ", ודבר זה הוא בלתי יאומן, עם שלם של עבדים נמצאים מאתיים שנה בארץ לא להם ואין מקרה אחד של זנות, זהו כוחו של יוסף שגדר עצמו מן הערוה, ולכך מוגדר הוא השלמתו של יעקב אבינו שמיטתו שלימה.
בעומק נוסף מבאר האלשיך הקדוש (בראשית מא לב) 'ובהיות יוסף הוא השליט על הארץ ויצבור את כל אוכל שבע השנים תלויה כל גאולת ישראל'. עם ישראל יורד למצרים שהיא ערוות הארץ, וצריך רחמי שמיים מרובים לצאת ממנה לבל ישקעו ויאבדו בתוך טומאתה, ולכן חלם פרעה שבשנות הרעב לא יהיה זכר לשנות השבע, ולכאורה הרי כל מה שאכלו מאוצרותיו של יוסף היה מגידוי שנות השבע? אלא שבאו מצרים לפרעה יוסף לא נותן לנו אוכל בלא שנימול. אמר להם פרעה: היכן תבואתכם? אמרו לו: נרקבה. דהיינו שבשנות השבע גדלה תבואה כבשנה שישית קודם שמיטה לשלוש שנים. וחילקו את התבואה לאותה השנה, וכנגד שנת רעב, ועבור המלך. ותבואת המצרים נרקבה, כך שנותרה רק תבואתו של יוסף והוצרכו שיפרנסם, והעבירם ממקומם וקנה את אדמתם, נמצא שנתפרנסו כולם מכוח הקדושה.
וזהו שעמד לישראל שינצלו מטומאתם של מצרים. שנתכלכלו כולם מכוח הקדושה, וגדר יוסף עצמו מן הערוה, ואף נימולו כל מצרים כדי לחיות, והוגלו מאדמתם שאין כישוף מתקיים אלא במקומו, ולכך נחלש כוח הכישוף. נמצא שנחלש כוח טומאת מצרים, ולמרות כל זה יצאו ממצרים חמישית בלבד, הוי אומר שעל אף שיוסף נתאמץ כל כך, עדיין גדולה טומאת מצרים, ומי יודע אם ללא כל פעליו אם היו זוכים לצאת ממצרים לגודל טומאתה.
אמר יוסף לאחיו (בראשית מה ה) "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". כי ללא שירד למחיה, ספק אם היו יכולים לעלות ממצרים.
עגלות ששלח יוסף – הם עגלות הנשיאים
ומעתה יתבאר מדוע כששלח יוסף לאביו להביאו למצרים כתוב (בראשית מה כא כג) "ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה ויתן להם צדה לדרך". "ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך". "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם". יוסף שלח לאביו עשרה חומרים ועשרה אתונות, אך שמח יעקב רק בראותו את העגלות, והטעם כיון שבעגלות בא יוסף לרמז לו שעדיין הוא זוכר את מה שעסקו בפרידתם. ויש שביארו במדרש שעסקו בעגלה ערופה, אך יש שביארו שעסקו בפרשת עגלות הנשיאים.
ובחנוכה קוראים בפרשת הנשיאים. וטעם הדבר כי מדליקים נרות שמונה ימים זכר לנס פך השמן שנמצא ודלק שמונת ימים, דהיינו שהיה נס שנתרבה השמן עוד שבעה ימים, ובא נס גלוי זה לגלות שאף הנס הטבעי של הנצחון במלחמה, אינו הרגל אלא אף הוא מניסיו של הקב"ה, שכל הטבע הוא מעשיו של הקב"ה.
וביאור הדברים מבאר בספר ממעמקים (במדבר עמוד 122) הנה בפרשת הנשיאים כתוב (במדבר ז ב ה) "ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים. ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן. ויאמר ה' אל משה לאמר. קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבדתו".
בחנוכת המשכן הביאו הנשיאים קרבנות. אומר הילקוט שמעוני (רמז תשי"ג) 'היה משה מתירא שמא עברה ממנו רוח הקודש ושרתה על הנשיאים. אמר לו הקב"ה אילו להם אמרת להקריב, לך הייתי אומר שתגיד להם, הם התנדבו מעצמם. והיה משה מסרב לקחת מידם, אמר לו המקום קח מאיתם… ומי נתן להם את העצה שבטו של יששכר… אמרו להם: אוהל מועד שאתם עושים פורח באויר, אלא עשו לו עגלות ותהיו טוענין אותו בהם, והיה משה מתירא שמא אחת מן העגלות נשברת או אחת מן הפרות מתה ונמצא קרבנם של נשיאים פסול, אמר לו הקב"ה והיו לעבוד, נתן להם הויה שיהו קיימות לעולם'.
אך עגלות אלו לא ניתנו לבני קהת, וכלשון הפסוק (במדבר ז ט) "ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו". מבאר הנצי"ב בספרו העמק דבר: 'בכתף ישאו, בבדים ישאו? אלא בא לרמז שבשעת משא כלי קודש אלו יש להם בעצמם להיות מרכבה לשכינה, ואם כן עליהם להיות דבקים במחשבתם בדעת אלוקות, וזה הכוח של דעת הוא במוח אחורי הראש והוא בכתף'.
ונמצא שהעגלות הם נשיאת הקודש שבעצמותו פורח באויר, ועל ידי העגלות הוא נישא בארץ ומתחבר לטבע. ולכך אף יש שש עגלות שהם כנגד העולם הזה – שש ימי המעשה. וכתב השפת אמת (ויגש תרמ"ט) 'שההארה העליונה מתלבשת בעשיה ובטבע, וזהו העניין שהביאו עגלות ושנים עשר בקר, הגם שלא היה על פי טבע לישא משאות כאלה, רק שיהיה מתלבש בציור טבעי'.
חשש משה שאם יקבל את העגלות, יבטל המשכן מקדושתו ופרישותו מן העולם, אמר לו הקב"ה שהעגלות יורידו את קדושת המשכן שיהיה מחובר לעולם הזה, ותהיה קדושתו העל טבעית, גם למקומות וזמנים שהם תחת השפעת הזמן והמקום.
מוסיף רבי משה שפירא (שיעורי רבינו מאמר שש עגלות צב) כיון שמטרת העגלות הוא להקל על המעבר ממקום למקום, ואינו נשאר יציב על מקומו, הוא נמשך מאליו הלאה, זהו טבע העולם והכוכבים והמזלות, אך משא בכתף הוא בדרך הילוך, אין האחד מכריח את חברו, וזהו מה שמעל הטבע, שקיים בזכות עצמו, אוינו נמשך מאליו הלאה, וזהו בעל בחירה, שנמצא מעל הטבע ואינו נמשך אחר הבריות.
ולכך לומדת הגמרא בשבת בפרק הזורק את כל דיני רשות הרבים מעגלות המשכן. כי המעבר ממקום למקום זהו יצירת רשות הרבים, והעגלות מטרתם להעביר את הארת המשכן לרשות הרבים – לדרך הטבע. אך כל מקום שהוא תפיסה של אדם בעל בחירה, הרי הוא רשות היחיד שבוקעת עד הרקיע.
ונראה שנצרכו העגלות כדי להוריד את הקדושה לטבע, כיון שנצרך פעולה שתכניס את דברי התורה למציאות הטבעי, וכפי שמצינו אצל הנביאים שנצרכו לעשות פעולה מעין הנבואה כדי להחילה במציאות, וכן אצל אברהם שאמר לו הקב"ה צא וכבוש הדרך לבנך, וכך יתקיים כיבוש הארץ על ידי בניו, והיינו שצריך פעולה כדי להכניס את הנבואה למציאות.
וזהו שהראה יוסף ליעקב אביו, גם בתוך טומאת מצרים וחשכת הגלות, אפשר לשמור על נקודת הקדושה, כיון שהקדושה העל טבעית, משפיעה גם על העולם התחתון ללא הגבלת זמן ומקום. שמח יעקב עוד יוסף חי, ואמר (מדרש רבה צד) 'ויאמר ישראל רב, רב כוחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדין הוא עומד בצדקו הרבה ממני.
אך אומר המכתב מאליהו (חלק ד עמוד 260) 'שיש שני הנהגות של ניסים בכלל ישראל. יש הנהגה של דחיית הטבע, כקריעת ים סוף וייבוש הירדן, שהוצרכו ישראל ללמוד בחינת דחיית הכוחות הגשם מפני רצונו יתברך, ויש הנהגה שהיא למעלה מן הטבע, היינו שכל ההגבלות הגשמיות מתבטלות, ואין צריך לדחיית הטבע… הארון והלוחות היו בבחינת למעלה מן הטבע, וככתוב בחז"ל )בבא בתרא דף צט:) מקום הארון אינו מן המידה. שאין הארון תופס מקום בקודש הקדשים כי הוא למעלה מהגבלת מקום'.
ומעתה מתבאר מדוע נשיאת בני קהת שלקחו את כלי המשכן בכתף ישאו ולא בעגלות, כיון שהם בבחינת למעלה מן הטבע, ורק את קירות המשכן לקחו בעגלות לחברו לעולם הזה, אך את כלי המשכן אין אפשרות לחבר לעולם הזה, כי הם בהנהגה של למעלה מן הטבע, וכל ההגבלות הגשמיות מתבטלות כנגדם.
וכפי שאז זכו לגאולה השלימה ולתיקון הנצרך
נזכה אם ירצה ה' גם כעת, לגאולה השלימה במהרה בימינו.
[1] מבאר המלבי"ם שרצה מפיבושת ללכת אל דוד ולהביא לו דברי מאכל בבורחו מפני אבשלום בנו, אך עבדו ציבא רצה לקבל את הכבוד לעצמו, ולכך נטל את הסוס וברח לעבר דוד, באמרו: אם יפגשוני עבדי אבשלום אומר ששליח מפיבושת אנוכי, אך בהגיעי אל דוד אומר שברצון ליבי הבאתי למלך דבר מה לאכול, וכך עשה בבוא אל דוד, הבין דוד שמפיבושת רבו מורד במלכותו של דוד, ולכך כששב לירושלים ופגש את מפיבושת האבל שלא הסתפר כל עוד לא שב דוד למלכותו, שאלו מדוע לא באת לקראתי בגלותי? ענה לו מפיבושת רציתי אבל עבדי ציבא לקחת את הסוס, כך שאני לבדי שאיני הולך, לא יכלתי להגיע, ונסתפק דוד א להאמין לו, ולכך פסק ציבא ומפיבושת יחלקו את השדה, הרי שלא יכל דוד למחול. ויתכן שמחמת שלא מחלו השבטים, נלקחה ממנו הבחירה ולא יכל למחול.
ב' טבת תשפ"א