הרב מאיר אסטריק"ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (פרק ב פס' ג). וכתב רש"י "ברכו במן, שכל ימות השבוע היה יורד להם עומר לגולגולת, ובשישי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת". והנה, מה שכתב רש"י שהשבת התקדשה בכך שלא ירד בה מן, מבואר היטב, שיש קדושה בכך שלא מתעסקים בלקיטת המזון בשבת. אך מה שכתב שהשבת התברכה בכך שביום שישי ירד לחם משנה, יש להבין, מה הברכה בכך, והרי אף עבור שבת לא היה להם כי אם עומר לגולגולת כמו לכל יום.
והנראה בזה, דהנה הפוסקים נחלקו האם יש חיוב לחם משנה בסעודה שלישית. הטור (או"ח סי' רצא) כתב בשם הירושלמי "בסעודה שלישית צריך לפחות ככר אחד שלם, משום דביום שישי ירד לכל אחד שני עומרים, ומכל עומר עשו שתי ככרות, הרי ארבעה לשני עומרים. אכל אחד בערב שבת ואחד בליל שבת ואחד בבקר, הרי נשאר לו אחד שלם לסעודה שלישית". מבואר בירושלמי שלבני ישראל במדבר לא נשארה אלא ככר אחת לסעודה שלישית, ולכן אין חיוב לחם משנה בסעודה שלישית.
אולם בפירוש דעת זקנים מרבותינו בעלי התוספות (שמות טז כב) כתב, שמהעומר שירד בכל יום היו עושים ישראל שתי כיכרות שכ"א בגודל חצי עומר, חציה אכלו בבוקר וחציה בערב. וביום שישי ירדו שני עומרים ועשו מהם ד' כיכרות, אחד אכלו בשישי בבוקר ואת ג' כיכרות הנותרות שיירו עבור ג' סעודות השבת. ובדרך נס היה נכפל כל כיכר לשתי כיכרות, ונמצא אפוא שהיו להם שש כיכרות, ב' כיכרות לכל סעודה "כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה".
הרי לנו מחלוקת האם יש חיוב לחם משנה בסעודה שלישית. ומחלוקתם, האם בני ישראל אכלו במדבר "לחם משנה" בסעודת שלישית – תלויה בכמות הכיכרות שהייתה להם בשבת. לפי הירושלמי, היו לבני ישראל ארבע כיכרות לשבת, ונמצא שלא נותרה להם אלא כיכר אחת לסעודה שלישית, ולכן גם כיום אין חיוב "לחם משנה" בסעודה שלישית. אולם לפי הדעת זקנים, לבני ישראל היו שש כיכרות לשבת, ובכל סעודה [ליל שבת, שבת ביום ובסעודה שלישית] היו להם שתי כיכרות, לכן גם כיום יש חיוב "לחם משנה" בסעודה שלישית.
ולהלכה נפסק בשו"ע (סימן רצא ד) "אין צריך לקדש בסעודה שלישית, אבל צריך לבצוע על שתי ככרות". וכתב הרמ"א "ולפחות לא יהיה לו בסעודה שלישית פחות מכיכר אחד שלם. ומזה פשט המנהג להקל לבצוע בסעודה שלישית רק בככר אחד שלם. אבל יש להחמיר ליקח שנים".
ומעתה, על פי דברי הדעת זקנים שהמן של שבת הוכפל בדרך נס, מבואר היטב מהי הברכה שהייתה במן בשבת, שהיה מרובה בכמותו שנכפל. אך לדברי הירושלמי שלא היה להם תוספת מן בשבת יש להבין מהי הברכה שהייתה בשבת. ונראה לומר ע"פ המסופר במדרש (ב"ר יא ד וכן הוא בשבת קיט א) ששאל אנטונינוס את רבי מפני מה התבשיל בשבת יותר טעים ואמר לו שיש לנו תבלין ששמו שבת שרק מי ששומר שבת מרגיש אותו. [ודבר זה נרמז גם בפרשת המן, שרק לאחר ששמרו שבת אחת נאמר "והמן טעמו כצפיחית בדבש"], נמצא שהיה ברכה של איכות הטעם במן שירד ביום שישי עבור שבת, וכדברי רש"י (שמות טז כב) "ומדרש אגדה (תנחומא ישן כד), לחם משונה, אותו היום [שבת] נשתנה לשבח בריחו וטעמו", וזהו ברכתו של המן בשבת.