הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם" (פרק ג פס' טו). ואמרו חז"ל (תנחומא טז; במד"ר ג ח והובא ברש"י) שרגיל הוא אותו שבט להיות נמנה בעודו במעי אמו, שהרי במנין שבעים הנפש שירדו בני ישראל למצרים, חסר אחד, והיא יוכבד אשר נולדה בפתח מצרים. וצריך ביאור שהרי אם הגיל הקובע למנין השבט הוא הגיל בו מנו את צאצאיו בשעת הירידה למצרים, מדוע אצל בני ישראל הגיל הקובע הוא עשרים, והלא בנים רבים כדוגמת מנשה ואפרים נמנו בכלל השבעים נפש למרות שהיו פחות מבני עשרים.
עוד יש לעיין, דהנה בהעברת קדושת הבכורות ללויים, מוצאים אנו שיפה כוחם של הלוים יותר מהבכורות, שבעוד אצל הבכורות רק בנם הגדול מתקדש בקדושת בכורה וראוי לעבודת המקדש, הרי שאצל שבט לוי כל בניהם מתקדשים לעבודת המקדש. ויש להבין היאך התקדשו הלוים יותר מן המקור ממנו נטלו את קדושתם. עוד יש להעיר, דהבכורות כשעבדו לעגל איבדו את קדושתם מהם ומזרעם, ואילו כהן שעבד עבודה זרה אף שהוא נפסל (רמב"ם ביאת מקדש ט יג), אולם זרעו לא נפסל, ויש להבין טעם הדבר.
והביאור בזה, דהבכור אינו שונה במהותו משאר אחיו, אלא שהבכור כיון שעליו מוטלת אחריות הבית, עצם קבלת האחריות יוצרת אצלו בגרות וחכמה, וכפי שמצינו בגמרא (ב"ב קמא א) "בת תחילה סימן יפה לבנים וכו' דמרביא לאחיה [שמגדלת את אחיה]", ומבואר שהגדוֹלה בבית לוקחת באופן טבעי אחריות על הבית, ואף מצינו שהאחריות משנה את האדם כמבואר בגמרא (קידושין לא א) "מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה", וכתב שם בתוס' ר"י הזקן "בן אלמנה פקח הוא ברוב, שטורח בפרנסתו", שמכח האחריות שיש על היתום, מתפתח הוא ומתבגר עד שניכרת עליו חכמתו ובגרותו.
וביציאת מצרים, כיון שקנה הקב"ה את הבכורות בכך שהצילם ממכת בכורות, ציוה עליהם ליקח את מידת האחריות שבהם ולנתבה לעבודת המקדש. אולם בחטא העגל כשהיו הבכורות צריכים להשתמש בכח המנהיגות והאחריות שלהם כדי למנוע את העם מלחטוא ולא עשו כן, גילו בכך 'חוסר אחריות' לעבודת ה', ומשום כך נפסלו מלעבוד עבודתו של מקום, ומינה במקומם את הלוים.
והנה, תכונתם של הלוים אינה 'אחריות' אלא 'מסירות' מוחלטת, דעוד אצל לוי עצמו מוצאים אנו שמסר נפשו עבור דינה אחותו, וכן רק שבט לוי מלו בזמן שיעבוד מצרים (רמב"ם איסו"ב יג ב), ולא עבדו לעגל, והרגו איש באחיו. ואף בארבעים שנות מדבר שלא נשבה רוח צפונית והיה סכנה למול, בכל זאת שבט לוי המשיכו למול (רש"י דברים לג ט). וכיון שמסורים הם לקב"ה בכל מצב, נתן להם הקב"ה את עבודת הקרבנות במקום הבכורות.
ושונה מעלה זו של מסירות אצל הלוים ממעלת האחריות אצל הבכורות, שבעוד האחריות אצל הבכורות תכונה נרכשת ולא מולדת, הרי שתכונת המסירות אצל הלוים קיימת היא בשורש שבטם שמסורים הם לקב"ה בלא חשבונות כלל, ודומה היא למעלת ישראל שהם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, שתכונות אלו הן במהותה של הנפש היהודית עוד בטרם לידתה.
ובכך מתבאר מדוע קדושת הבכורות עוברת דווקא לבן הבכור ואילו קדושת הלויים נמשכת לכל ילדיהם, דאצל הבכורות האחריות נרכשת היא מכורח הנסיבות שהם הגדולים שבבית וממילא מוטל עליהם חלק ניכר מעול הבית, ומשום כך רק בנם הבכור רוכש מעלה זו ולא שאר ילדיהם. משא"כ אצל שבט לוי שתכונת המסירות לקב"ה זוהי תכונה מולדת בשבטם, הרי שהאב מעביר תכונה זו לכל ילדיו, ובאשר על כן אף במקום שהאב חטא אין כל סיבה שמידות אלו ינטלו מילדיו, ולפיכך ממשיכים בניו בכהונתם.
ובכך מתבאר מדוע עם ישראל נמנה מגיל עשרים ואילו שבט לוי מגיל חודש, דאין נמנים אלא אותם המתפקדים על צבא ה', ואצל ישראל רק מגיל עשרים מתאספים ומתקהלים עם העם (כמפורש ברמב"ן) ואז ניכרת ביותר השתייכותם לקב"ה, משא"כ אצל שבט לוי תכונת מסירותם לעבודת ה' מפעמת בהם עוד מקטנותם. וזהו שכתב רש"י שרגיל שבט לוי להיות נמנה ממעי אמו, שאין כוונתו לספירה המציאותית גרידא שאצל שבט לוי נמנו מגיל צעיר יותר, אלא לספירה מהותית, שעוד מתחילת ברייתו מסור הוא לעבודת ה', כפי שמצינו אצל יוכבד שנמנתה כשנולדה בין החומות, והתייחדה במסירות נפש לקב"ה שלא שמעה לקול פרעה שציוה עליה להרוג את הזכרים אלא "ותיראן המילדות את האלוקים וגו' ותחיין את הילדים" (שמות א יז) שפעלה בקום ועשה כנגד גזירת פרעה וסיפקה לילדים מים ומזון במסירות נפש, ולפיכך ראוי שבט זה להימנות מיד בלידתו.