עורך אנונימילעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
מחנה מאוטהאוזן, אוסטריה, בימי הזעם
לפנות-ערב, לפני הכניסה לצריף ללינת-לילה, קיימנו את "סדר הפסח" בהליכה… אחד הבחורים טייל עימי בשהות הקצרה שעמדה לרשותנו. בזמן ההליכה, הלוך ושוב, אמרנו על-פה קטעים מה"הגדה", עד כמה שהיו זכורים לנו. היה זה "ליל סדר" מיוחד במינו, ללא מצות ויין, ללא סעודת חג וללא הסיבה, אלא זכר "ליל סדר" בהליכה… גופותינו היו מושפלים ומשועבדים, אולם את רוחנו לא יכלו הצוררים לשעבד. לכן, יכולנו לומר גם במאטהאוזן: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה’ אללוקינו משם", כי למרות הכל הרגשתנו עצמנו בני-חורין. באוויר עמד ריח חזק ומעורר צמרמורת. זה היה אותו הריח של אושווויץ… ריח הבא משריפת עצמות-אדם, ריח שגם כאן מילא את כל חלל חיינו. שפתותי רחשו תפילה, שאם יוציאנו ה’ מהצרה ויוליכנו לארצנו הקדושה… אקדיש את כל חיי לעבודתו, וללימוד תורתו הקדושה… ובינתיים מגיעים אלינו אלפי יהודים הונגרים, מה"מונקא-טאבור" (מחנות-עבודה). הם היו לבושים בתלבושת אזרחיות, ואפילו ספר-תורה נמצא עימם. אחד מהם העניק לי סידור תפילה במתנה. עבורי נחשב הדבר לרכוש גדול, כי בתפילה מצאנו נחמה ותקווה גם יחד. התפילות במחנה אכזרי זה, נתנו לנו את העידוד והרצון להחזיק מעמד..