עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
מחנה ברסלאו, גרמניה, תש"ד
יום-יום נורו יהודים למוות במחנה ברסלאו. היתה סכנה להזדהות כיהודי. עובדי-הכפייה מאחינו בני ישראל התחזו לבני לאומים אחרים שהיו שם לרוב. סימטאות המחנה היו בחזקת סכנה… הוא נראה מפוחד, חסר בטחון עצמי – ילד קטן, עלוב למראה. שפתותיו מלמלו כל הזמן דבר-מה. עברו יומיים ושלושה. הילד הפך לחלק מהנוף הקודר של המחנה והמשיך לשוטט בסביבות פסי הרכבת. מוזר היה לראות את שפתיו הרוחשות, כאדם המדבר אל עצמו, בלא הפסקה.
הוא פרץ בבכי מרוב פחד, עת ניגשתי אליו ושאלתיו לשמו. אבל תוך זמן מועט התאושש משהבחין כי מדבר עימו יהודי כמוהו, אחד מבני עמו, שניתן לתת בו אימון. "קוראים לי יצחק ויניג מגיטו ורשא" – אמר הילד, כמגלה סוד. התברר שהוא בודד לגמרי והגיע למחנה ממש בגפו, אחרי שכל בני משפחתו נשלחו למחנות ההשמדה.
לשאלתי מדוע אימץ לעצמו מנהג זה – לדבר אל עצמו כל הזמן, השיב בדברים שזיעזעו את כל נימי נשמתי ורוחי. הוא סיפר כי אחרי הפרידה מאמו בגיטו ורשא, הובילוהו המרצחים עם קבוצת ילדים. ואז רצה אמו אחריו וקראה בהתרגשות: "יצחק יקירי, ילדי הקט, הבט נא! עקב הצרות הרבות לא הצלחנו ללמדך תורה… אך זאת תזכור בכל עת, בכל מקום בו תימצא, בזמן של צרה, חזור ואמור את הפסוק 'שמע ישראל'. סגולה זו תציל אותך מכל רע"…
וסיים הילד: "עכשיו תבין את מה שראית. מילמלתי בשפתי, כי חזרתי כל הזמן על אותו פסוק, כפי שביקשה אמא"…
האדמו"ר מקאליב, בני-ברק
בהנחת אבן-הפינה למרכז ק. צטניק, הרצליה, חשון תשנ"ז. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל