עורך אנונימיהעיירה מירטש, ליטא, תש"א
המפקד הנאצי של העיר איים באולטימטום: אם לא יובא אליו רב הקהילה, הרב רבי מיכל דוד שטופל, יושלכו כל יהודי המקום לנהר…
לא נמצא אף יהודי אחד בעיירה, שיאות להביא את בשורת האיוב לרב. איש לא נע ולא זע. הכל הכינו עצמם לנורא מכל, אך הנוצרי שאצלו הסתתר הרב, בא וסיפר לרב שטופל על המתרחש.
מייד התעטף הרב בבגדי השבת,לבש טלית, קיטל וכיפה לבנה. נטל ספר תורה לזרועותיו- והורה לנוצרי להובילו לעיירה. בהיפרדו מאשתו הרבנית, מבתו וחתנו, הורה להם כצוואה אחרונה, לבל יבכו את לכתו, כיוון שעומד הוא לקיים את המצווה הגדולה ביותר, בכל שבעים ושמונה שנות חייו- מצוות קידוש שם שמים.
הנאצים פקדו על הרב הישיש לרקוד ולשיר בפניהם, והוא בלופתו את ספר התורה בזרועותיו, התפרץ בניגון של שמחת תורה: "אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלוקים". חמת הקלגסים בערה בהם בראותם, כי רוחו איתנה ושמח הוא להחזיר את נשמתו לאלוקיו.
הם לא באו על סיפוקם עד שסיימו להתעלל בו וראוהו צונח באין רוח חיים באפו. אבריו השסועים נמצאו אח"כ בשטח, והובאו לקבר ישראל בבית העלמין של העיר. הוא היה הקרבן הראשון, אך תוך מספר שבועות, כל בני קהילתו הוצאו להורג במיתות משונות ואכזריות.
הרב אפרים אשרי, "אלה אזכרה", חלק ב', עמ' 30-31