אוהד שקד-מנדלבויים…פרצתי בבכי היסטרי. מעולם לא שפכתי דמעות כה רבות, כמו בזמן שה"קאפו" האכזרי "וילי" קרע ממני בחוזקה את ה"טלית-הקטן", ושרפו לנגד עיני… אין בי כח לבטא את הצער שנגרם לי באובדן "טלית-קטן" זה, שהיה חלק מטליתו של ה"ייטב לב" מסיגט. "טלית-קטן" זה לבשתי על גופי כל העת והוא היה לי למגן ומחסה. הרגשתי עכשיו מחוסר הגנה מפני הסכנות, שעדיין אורבות עד ל"אור השחרור".
כאשר התקרבה ה"חזית" לאושוויץ, הוצאנו באמצע הלילה מה"בלוקים". הרשעים גילגלו אותנו ממחנה-השמדה אחד למשנהו, כדי להתרחק מהצבא האמריקאי המתקדם [הרוסים הם אלו ששחררו את אושוויץ]. אחרי טלטולים אכזריים הועלנו לרכבת. דחסו אותנו לתוך קרונות בלא אוויר לנשימה. רבים נפחו את נשמותיהם במסע. המתים נשארו עומדים זקופים בין החיים, מחמת הלחץ האיום.
…בדיוק אחרי ששיניתי את מקומי בקרון, באותו רגע עצמו, הופצצה הרכבת ע"י מטוסים אמריקאים. רסיס אחד אשר חדר פנימה, עבר מעל המקום שעמדתי בו קודם, ופגע ב"וילי" ה"קאפו"! ראיתי בחוש את נפלאות הבורא. דווקא ברגע המסויים צריך הייתי לזוז ממקום עומדי, כדי שהפצצה תהרוג את "וילי" הרשע, ששרף את טליתי וגרם לי מפח- נפש נורא.
….לא ארכו הימים ונעשינו אנשים חופשיים. אין לתאר את שמחתנו… התנשקנו והתחבקנו מרוב ששון וגיל. בעיניים זולגות דמעות הודינו להשי"ת על גאולתנו ועל פדות נפשנו… ולאחר שנרגעו מעט הרוחות, פניתי לכל האנשים סביבי: "רבותי, עלינו לומר כעת 'שמע ישראל', לקבל מחדש עול-מלכות-שמים מתוך שמחה פנימית". ואכן, אחרי החירות הגופנית – באה גאולת הנפש… ו"העצמות היבשות" שלנו זכו לצאת שלמים גם ברוח וגם בנפש.
הרב צבי הירש מייזליש, ירחון "בית יעקב", תשרי תש"ך. מובא באינציקלופדיה שמע ישראל