הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
דיני צרעת הכתובים בפרשיותינו, אינם מחלה רגילה הדרושה טיפול רפואי, אלא להיפך, זו מחלה רוחנית הנובעת מחטא. ראשית, על הנגוע לגשת רק לכהן, והוא, ורק הוא מחליט אם להסגיר את הנגוע או לשלחו לביתו. במחלה רגילה ידוע לנו דברי הגמ' שכל המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו. בצרעת זה להיפך, ילך וישב בדד מחוץ למחנה. אדם שכל גופו צרוע, הוא טהור ועוד פרטים המוכחים שאין מדובר בסתם מחלה, אלא בדבר הנובע מחטא.
בגמ' בערכין [ט"ז.] מובא "על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין". ובעמוד ב' מוסיפה הגמ': "ומה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה".
במדרש מובא מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר 'מי רוצה לקנות סם חיים'. נדחקו אליו הבריות לקנות ממנו. ר' ינאי ישב ולמד בטרקלינו, אמר למוכר, בוא עלה אלי ומכור לי. אמר לו המוכר, אתה והדומים אינם זקוקים לזה. הפציר בו ר' ינאי ועלה המוכר לטרקלינו. הוציא לו ספר תהילים והראה לו את הפסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" ומיד אחר כך כתוב "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", ואף שלמה המלך מכריז "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".
א"כ, מה שציוותה התורה על הסגרו של המצורע, זה בעצם כדי לשבור את ליבו, ושייכנע ויחזור מדרכו הרעה. וע"פ זה ביאר החפץ חיים את הטעם שכאשר "כולו הפך לבן טהור הוא", שלכאורה זה דבר פלא, שהרי אם על נגע כל כך קטן הוא מצורע ומבודדים אותו, א"כ איך כשכולו הפך לבן הוא טהור?
אלא מבאר החפץ חיים: כאשר הנגע הוא קטן, יכול המצורע לחשוב, אולי מקרה הוא בלתי טהור ויכבד את ליבו ולא ישוב בתשובה, וכדי למנוע מחשבה זו ציוותה התורה להענישו ולשולחו מחוץ לשלוש מחנות. השילוח והישיבה בצד, בצירוף עם הצרעת החלקית יועילו לטהרו מחטאיו, על ידי שיבין וישכיל כי מה' היתה זאת. אך כשכל גופו מצורע מכף רגלו ועד קודקודו בוודאי יישבר ליבו. אדם כזה לא יחשוב שזה מקרה, ועל כן כתבה התורה "כולו הפך לבן" – מכה כזו הכניעה אותו ו"טהור הוא".
כמה צריך האדם לפקח על מה שהוא מוציא מפיו. ידוע מאמר של חכם אחד: 'מה שלא הוצאתי מפי, אני עוד שולט עליו. אך מה שהוצאתי מפי, אני כבר לא שולט עליו'. לכן שם ה' לאדם שני מחסומים ללשונו, השיניים והשפתיים, אך על כולם צריך האדם בשכלו ללמוד ולדעת הלכות לשון הרע, כדי שח"ו לא יכשל בלשונו.