לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
בורא עולם נותן למשה הוראות מדוקדקות ומפורטות כיצד לבנות את המשכן וכליו. מדהים לראות כיצד יורדת התורה לפרטי פרטים, הן בשלב הציווי והן בשלב ההקמה. התורה מצווה בפרוטרוט אילו כלים בדיוק יהיו במשכן, מאילו חומרים הם ייבנו, אילו צבעים ומה המידות המדויקות.
מדוע התורה מפרטת כל כך, בעוד שבדרך כלל נוהגת היא לקצר?
התשובה היא, שהמשכן הוא "מכסה המנוע" של העולם והאדם. מי שרוצה להבין את העולם הנעלם, הן מבחינת מבנהו והן מבחינת מהותו, ומי שרוצה לדעת מהי מטרתו בעולם – הבנת סוד המשכן היא אבן דרך משמעותית.
הכלי הראשון שהתורה מזכירה הוא ארון הברית ובו לוחות הברית (הרחבנו במשמעותו במאמר הקודם). הארון היה עשוי מעצי שיטים, מצופים זהב מבפנים ומבחוץ, כך שיש לנו אבן, בתוך עץ מצופה זהב.
משמעות הדברים היא כזו: לוחות האבן היו מונחים בתוך ארון עץ. התורה היא ה"אבן", ואילו אנחנו – נושאי ולומדי התורה, משולים לעץ – "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" (תהלים א). כלומר: תורת ישראל יציבה היא ואין בה שום שינוי מאז נתינתה, כאותה אבן שאינה משתנית ולא שייך בה זיכוך וצירוף. אולם אנו – נושאי ולומדי התורה, משולים לעץ פורח ומשגשג, הצומח לגובה רב. באמצעות לימוד התורה ושמירת מצוותיה, יכולים אנו וחייבים אנו להתקדם, להתעדן, להתפתח ולהשתלם בלי גבול.
אולם בל נשכח שארון העץ היה מצופה גם מבפנים וגם מבחוץ בזהב. כלומר, הגם שלומדי התורה הם כאותו ארון העשוי מעץ, אולם יחד עם זאת עלינו ליצור לעצמינו מסגרות זהב. כלומר – העץ מסמל את המצוות עשה שעלינו לקיימם ועל ידי כך להצמיח את עצמינו, ומסגרות הזהב הם שמירה מפני מצוות לא תעשה, והם מסמלות על יציבות וחסינות בפני כל שינוי וחדירה של גורמים שליליים.
כל אדם החפץ להתקדם מבחינה רוחנית, ראשית, מוכרח הוא להציב לעצמו "מסגרות זהב" שאותם הוא לא פורץ לעולם. קבלות "קטנות" והנהגות רוחניות שמהם הוא לא זז ויהי מה. בתוך ה"מסגרות" הללו, עליו להיות פעיל ודינאמי, כאותו עץ הצומח וגדל ללא הפסקה.
על הארון היה זֵר – "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב" (שמות כה, יא). זר הוא מעין כתר לארון. המילה "זֵר" מורכבת מאותן אותיות המרכיבות את המילה "זַר". הקשר בין "זֵר" ל"זַר" הוא מהותי. כתר המונח על ראש המלך, מסמל את ייחודיותו ואת מיקומו המיוחד ביחס לסביבה. המלך זַר ביחס לסביבה ולאנשים הרדודים. אדם שלוקח את לוחות האבן ומצמיח את עצמו באמצעותם, אזי הוא מגיע לדרגות רוחניות, ובעקבות תכונתו הפנימית המעולה, אנשים רוחשים לו כבוד אמתי והוא מקבל את מיקומו המיוחד – "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם השם נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י).
אם נהיה כנים עם עצמנו, אנו מעריכים בהערכה אמתית את אלו שמתעלים מעל עצמם, אלו שנמצאים בצמיחה והתעלות. זו משמעות הזר המקיף את הארון.
כל אחד מאתנו יכול לעטות על עצמו זֵר.
נסיים עם פרט נוסף, אקטואלי מאוד. אלוקים ציווה ליצוק שתי טבעות זהב בשני צדי הארון, ולהשחיל לתוכן מוטות: "וְיָצַקְתָּ לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב… וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית" (שמות כה, יב). התורה מוסיפה פרט: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (כה, טו). כלומר, המוטות מחויבים להיות מחוברים באופן קבוע לארון, ואין להסירם אפילו בשעת חנייה.
האם תפקיד המוטות הוא לשאת את הארון? כנראה שלא, והראיה, שגם בשעת חנייתו אסור להוציא את המוטות מהארון. יותר מכך, גם בזמן שהמשכן היה בנוי באופן קבע בבית המקדש, הארון היה מונח בקודש הקודשים עם המוטות, והמוטות בלטו מאחורי הפרוכת.
כנראה שלמוטות יש משמעות סימבולית גמורה, לפחות כמו הארון עצמו. מהי?
נוכחותם התמידית של המוטות בארון מעידה על כך, שתורת השם אינה קשורה וזקוקה למקום אחד, אלא ניתן לקבוע אותה בכל מקום שהאדם חפץ. הנה, עם ישראל בגלות 2000 שנה, והתורה פרחה ועדיין פורחת ברחבי העולם – ברחבי אמריקה, באוסטרליה, באירופה, בישראל ועוד. התורה לא תלויה במקום מסוים והאדם יכול לקחת אותה עמו לכל מקום. זו משמעות המוטות שהיו על הארון באופן קבע, שהרי זו הייחודיות של תורת ישראל – היא עצמה לוחות אבן. אבן אינה משתנת, אך נושא התורה מסוגל לקחת אותה עמו לכל מקום.
גם האדם הפרטי, בכל מקום אליו הוא הולך ובכל מקום בו הוא נמצא, יכול הוא לגדל ולהעצים את עצמו ללא תלות במקום כזה או אחר. ידיעה זו מעודדת את האדם – מצד אחד, ומחייבת אותו – מצד שני. כשאדם "מתרץ" ותולה את אי התקדמותו מבחינה רוחנית בסיבות כמו "אתחיל את השינוי כשאעבור דירה", "לאחר הלימודים", "לאחר שאתחתן" וכדומה, תירוצים כאלו אינם נכונים. בכל מקום שאדם נמצא התורה נמצאת יחד עמו. יתכן שזו הסיבה שהתורה ניתנה דווקא במדבר סיני. באמצע שום מקום.
כי המקום נמצא בכל מקום.