"פסטיבל" השואה

בשבוע שעבר הגיעו לישראל מנהיגים רבים מכל רחבי אירופה. מנהיגי המדינות – החל בנשיא גרמניה וכלה בנשיא רוסיה, הגיעו בזה אחר זה אל טקס לציון 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שעפ"י התאריך הלועזי התקיים דווקא השבוע ביום שני.

ומדוע הגיעו דווקא לישראל "לחגוג" את האירוע? כאן נכנסת הפוליטיקה. שהרי ראוי ונכון יותר היה לציין בטקס ממלכתי ורשמי את האירוע דווקא במחנה עצמו בפולין.

לא עניין למעשה כמעט אף אחד מהנוכחים האירוע עצמו. מבחינת הנהלת יד ושם שעסקה בניהול האירוע מדובר היה ב"הכרה בינלאומית במוסד הזכרון של השואה" (שזוכר רק את מה שנוח לזכור ושוכח מה שלא נוח לזכור, כמו הגבורה היהודית הדתית בשואה). כל האירוע התנהל כפסטיבל חגיגי ונוצץ, עד שהשורדים כמעט נשכחו כלל, ובמקום שיהיו במקום של כבוד, נדחקו אל השוליים. אבל זו בדיוק הפוליטיקה. שהרי הסיבה שהטקס התקיים דווקא בישראל (מעבר ל"אנחנו היורשים של הנרצחים") הוא המחלוקת בין רוסיה לפולין על הסיפור ההיסטורי שעומד מאחורי מלחמת העולם השנייה והשואה.

רוסיה, עוד בהיותה קומוניסטית, לא בחלה מעולם בשום אמצעי כדי לשכתב את ההיסטוריה וכך היא נוהגת גם עכשיו בטענה מגוחכת שפולין הייתה זו שהובילה למלחמה, כשהיא-היא זו שגרמה למלחמה עצמה בחתימה של ברית עם גרמניה שבוע לפני המלחמה.

אלא שלא לחינם בא הזרזיר אל העורב, שכן רוסיה מצאה ידידה מצוינת לשכתוב ההיסטוריה – ישראל. שהרי התנועה הציונית עשתה ימים כלילות בשכתוב ההיסטוריה החל מתקופת בית ראשון ועד להקמת המדינה עצמה. כך למשל ל"ג בעומר נקשר באופן מוזר לבר כוכבא, ט"ו בשבט הפך להיות חג נטיעות ועוד. כך גם הוסר כל קשר בין ההפקרות הרפורמית וההתבוללות כקשר לפרוץ השואה. הבה נרגע מהפסטיבל סביב זכרון השואה. כי זיכרון אין כאן.