כשהקב"ה מבאר למה הבכורים מקודשים יותר משאר בני האדם, כתוב בפסוק "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בבני ישראל וגו'" [ג', י"ג]. הפשט הפסוק של הפסוק הוא שכיון שהקב"ה הציל את הבכורים היהודים ממכת בכורות במצרים, לכן הם הוקדשו לו.
רבי צדוק הכהן מלובלין [צדקת הצדיק אות ק"נ] לומד מהפסוק לימוד הנוגע לחיי היום יום, וז"ל: "כשהקב"ה מרומם איזה דבר טוב בעולם אז ממילא אותו דרגא בסיטרא אחרא משתפל. וכן להיפך כשרואה איזה דבר רע בתכלית השפלות ידע כי אותו דבר בקדושה הוא בתכלית הרוממות", עכ"ל. והיינו, שברגע שהבכורים המצרים מתו, ממילא האנשים שהיו דומים להם (הבכורים היהודים) התרוממו. וכן מצינו בדברי הגמרא במגילה [ו'.] "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן, ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן. שנאמר אמלאה החרבה: אם מליאה זו – חרבה זו. אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: ולאם מלאום יאמץ".
ודבר זה צריכים אנו לקחת לליבנו במיוחד לקראת חג מתן התורה, הדרך שבה צריכים אנו להכין את עצמינו לקבל את התורה הקדושה, יכולה להיות רק אם נמעיט את הדבר שכנגדה, וכמו שכשבני ישראל יצאו ממצרים הם היו צריכים להוציא מעצמם את טומאת מצרים כדי לזכות לקדושת התורה, כך אנו בשביל להתרומם ולקבל את קדושת התורה, צריכים להתקדש ולהוציא את הטומאה מתוכנו, ולב יודע מרת נפשו במה הוא צריך להתחזק.
ודבר זה מרומז כבר בעצם שם הפרשה, וכמו שידוע שהסיבה שפרשת במדבר נקראת סמוך לחג השבועות, בשביל לרמז שכמו שהתורה ניתנה במדבר שהוא דבר שפל – שכולם דורכים גם עליו, כך אדם צריך להיות עניו בשביל לזכות בתורה, וכמו שאנו אומרים בסוף תפילת שמונה עשרה "ונפשי כעפר לכל תהיה – פתח ליבי בתורתך", שאחרי שהאדם מוציא מעצמו את הגאווה שבו ויהיה עניו, יוכל להכניס לגופו את התורה הקדושה, שהרי מי לנו עניו כמשה רבינו, והוא עצמו זכה לקבל את כל התורה מהקב"ה.