הרב מאיר אסטריקהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
נאמר בפרשת הקללות "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" (פרק כו פס' כה) ופרש"י "ויש נקם שאינו בברית, כדרך שאר נקמות, וזה סימוי עיניים של צדקיהו", ורבים נתחבטו בהבנת דברי רש"י באיזה ברית אמורים הדברים, ומה עניין סימוי עיניו של צדקיהו דווקא [עיין תו"כ ורבינו הלל וגר"א שם, ובמפרשים].
ובהבנת הדברים נקדים את סיפור הדברים. צדקיהו נכנס לחדרו של נבוכדנצאר ומצאו אוכל ארנבת חיה, נתבייש נבוכדנצאר בכך וביקש מצדקיהו שישבע לו שלא יגלה לאחרים דבר זה, ונענה צדקיהו ונשבע על כך. לאחר זמן, רצה צדקיהו לגלות סוד זה, הלך והתיר שבועתו אצל החכמים, כששמע מכך נבוכדנצאר ייסר את החכמים ואת צדקיהו ואף סימא את עיניו.
והנה, נחלקו הראשונים באדם שנשבע דבר לחבירו אם מועילה התרה שלא בפני חבירו. שיטת ר"ת (הובא ברמב"ן רשב"א ועוד גיטין לה ב) שמועילה התרה. אך שיטת הראב"ד (שם) שאין מועילה התרה. ושניהם הוכיחו שיטתם ממעשה דצדקיהו. ר"ת הוכיח שמועילה התרה מכך שצדקיהו הלך אצל החכמים להתיר שבועתו, והתירוהו – ואם אין מועילה התרה מדוע הלך צדקיהו להתיר שבועתו והיאך התירו חכמים השבועה. אך הראב"ד הוכיח שאין מועילה התרה, מכך שהחכמים וצדקיהו נענשו על כך.
אך באמת קשה ממה נפשך, אם אכן מועילה התרה לנשבע לחבירו מדוע נענש צדקיהו, ואם אינה מועילה מדוע הלך צדקיהו אצל החכמים להתיר שבועתו, והיאך התירו לו את השבועה.
רגילים אנו שהמחייב הבלעדי לקיום המצוות הוא מה שנצטוונו בתורה, אך מוצאים אנו במקרא וברבותינו שישנו חיוב נוסף והוא מצווה שהדעת והסברא נותנת לקיימם [במקום שאינו סותר דבר מן התורה]. עה"פ "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו יח) ביאר הרמב"ן "גם באשר לא ציוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו", וכן כתב הר"ן (הקדמה לספר המפתח) "כי כל המצוות שהן תלויים בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ" ובזה יתבארו דברי הנביא (יחזקאל לז מט) "הנה זה היה עון סדום וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה" פירוש שחלק מעונשה של סדום הוא על שלא קיימו מצוות צדקה. וקשה, שמצוות צדקה אינה מז' מצוות בני נח ומדוע נענשו על כך, אלא שאף הגויים נצטוו במצוות שהשכל מחייבם, וכפי שמשמע ברמב"ם (מלכים ט א) "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון וכו' והדעת נוטה להן" [וכן הוא במדרש לקח טוב (בראשית ב טו) ובחזקוני (שם ז כא) וברמב"ם (שם ו יג) ועוד].
ובנשבע לחבירו, מלבד החיוב לקיים את שבועתו מכח דין התורה "לא יחל דברו" (במדבר ל ג), עוד יש בזה חיוב שכלי שראוי לאדם לעמוד בדיבורו ולקיים התחייבותו [ובכך ביאר האבני נזר (יו"ד ח"ב שו אותיות טז-יז) את עניין השבועה קודם מתן תורה]. ומעתה יש לומר שע"י התרה בבי"ד מתבטל בזה האיסור תורה, אך החיוב לחבירו, בעינו עומד.
ובזה מתבאר עניינו של צדקיהו, שמחד הלך אצל החכמים והתיר בזה את איסור התורה, ומאידך נענש על שביטל את ציווי השכל וההגיון שאין לו לאדם להפר דיבורו.
ונשוב לדברי רש"י "ויש נקם שאינו בברית וגו' וזה סימוי עיניים של צדקיהו" וביארו התרגומים (אונקלוס; יונתן) שהכוונה לברית של תורה [כמבואר בסו"פ משפטים], וכך כוונת רש"י – שכל הקללות שנכתבו בתורה עוסקים במבטל את מצוות ה"ברית" – התורה, אך מצינו דבר נוסף והוא קבלת עונש על מצווה שאינה כתובה בתורה, והוא סימוי עיניו של צדקיהו שנענש על מצווה שכלית שלא עמד בהתחייבותו לנבוכדנצאר.
ומדוקדקים בזה דברי חז"ל "לכן כה אמר ה' אלוקים חי אני אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו" (ויק"ר ו ה) ומקשה המדרש "ושאר הגוף לא לקה?" "ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, זה סימוי עיניים, שהוא תלוי בראש" שלא נענש צדקיהו על שביטל מצווה ממצוות התורה אלא שביטל דבר התלוי בדעתו ובסברא שבראשו.