ברית מלח

"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" (פרק ב פס' יג). ומלבד החיוב המבואר בפסוק, שיש למלוח את המנחות, דין הוא שיש למלוח אף את קרבנות הבהמה והעוף (רש"י). והעיר המשך חכמה, מדוע הזכירה התורה את חיוב המליחה בפרשת המנחות, ולא בקרבן עולה שנאמרה בתורה קודם לכן, בתחילת הפרשה. והביאור בזה ע"פ המבואר ברמב"ם (איסורי מזבח ה יב) שבשאר קרבנות אין המליחה מעכבת, ורק במנחות [ששנה הכתוב בהן דין מליחה] המליחה היא לעיכובא. אולם דבר זה גופא מצריך ביאור, מדוע הקפידה התורה על מליחת המנחות יותר מאשר מליחת הקרבנות.

והנה, טעם מליחת הקרבנות מבואר במדרש (הובא ברבנו בחיי) "מים התחתונים נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים וכו' אמר להם הקב"ה עתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח, וניסוך המים". ויש להבין, הלא מצוות רבות תלויות במים וכגון טבילות המצווה, הכנת אפר פרה אדומה, קידוש ידיים ורגלים לכוהנים, זריקת המים לטהר טמאים, ועוד, ומדוע לא נתפייסו המים בכל אלו, עד שניחמם הקב"ה במליחת הקרבנות וניסוך המים.

ובטעם עבודת הקרבנות כתב הרמב"ן (א ט) שכיון שהאדם חטא הרי הוא מתחייב בנפשו, ומביא הוא את קרבנו תמורת נפשו, חֵלב תחת חלבו ודם תחת דמו, וכיון שמעשי הקרבן מכוונים כנגד האדם, יש לידע מה השייכות של המלח בעבודת הקרבן (ויעיין בס' החינוך מצוה קיט). וידועים דברי התוס' (ברכות מ א ד"ה הבא) "רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם", והדבר מצריך ביאור מהי אותה הגנה שנוצרת על ידי המלח.

והביאור בזה, דכל דבר שהתנתק ממקורו, שואף לחזור לצור מחצבתו. וכפי שהנשמה שהיא חלק אלוק ממעל שואפת לחזור ולהידבק בבורא, ואינה חפצה בגוף הגשמי הנברא מן האדמה ומושך אותה לגשמיות. כך גם המים, כיון שהתנתקו מן העליונים, ממקום חיברום לרוח אלוקים, שואפים הם תמיד להתעלות ולהתחבר חזרה למקור מחצבתן. וכמבואר במדרש, שמתחילה כשהתנתקו מהמים העליונים "העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות", ולא יכול היה הקב"ה לפייסם בכל המצוות שנעשות במים, שעדיין אין להם מנוחה בכך. שהרי עדיין מנותקים הם ממקורם. ורק כאשר נתן להם הקב"ה מקום בבית המקדש, ששם נמצאת שכינתו יתברך כפי שנמצא בעליונים, מצאו המים נחמה לפי ששבים המים ומתאחדים עם מקורם.

ונמצא, שהמים מסמלים את השאיפה לעלות ולשוב להידבק בעליונים, ואפשר שזהו הטעם שהמלח מגן בשעה שמחכים שכל המסובים יטלו ידיהן, דבאותה שעה רוצה השטן לקטרג עליהם, שהרי אין ביניהם תורה ומצוות. אולם המלח מרמז שעל אף שאין אותם יהודים עוסקים עתה בקיום מצוות בפועל, מכל מקום אף כעת רצונם הפנימי הוא להתעלות ולהידבק בקב"ה, ומשום כך משתתק הקטגור. ובכך יש לבאר

המשך המאמר בעמוד 2 >>

את טעם מליחת הקרבנות, לפי שבתשובה ישנם שני חלקים, חרטה על העבר וקבלה לעתיד. והקרבת הקרבן מבטאת בעיקרה את החרטה על העבר, שמבין החוטא מה היה ראוי לעשות לו מחמת חטאו, אולם מוסיפים לקרבן מלח, לרמוז ולומר שיש לשוב ולהתעלות ולהדבק בבורא כבתחילה.

ובכך נפתח פתח להבין מדוע דווקא במנחות המליחה מעכבת. לפי שהמקריב מנחה, נפשו שפלה עליו ביותר. שאינו מביא אפילו תור או בן יונה, שכנפיהם היו נשרפים להורות שהקרבתם היא "ריח ניחוח לה'" (רש"י א יז), אולם העני שמביא מנחה, יש לחשוש שמא בשפלותו יבוא לידי מחשבה שכביכול לא הביא מאומה ולא נתן כלום משלו לקב"ה, לפיכך הקפידה התורה על שימת המלח במנחה, לרמז שעיקר החשיבות לפני הקב"ה הוא הרצון והשאיפה ו"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון ליבו לשמים", ואין הקב"ה מתחשב בגודל הקרבן אלא בטהרת הלב, ואדרבה, כיון שליבו של העני שפל עליו, מנחה זו חביבה עליו ביותר.