שבע ייפול צדיק וקם

במשך שבעת ימי המלואים, הקים משה את המשכן בכל יום, ולעת ערב היה מפרקו. רק בשמיני למילואים, באחד בניסן, הוקם המשכן לגמרי (במד"ר נשא יב ועוד). וכתב המהר"ל (גבורת השם פרק עב) "כל מה שנעשה לעם ישראל איננו במקרה, אלא הכל בהשגחה עליונה", וא"כ שומא עלינו לבאר הנהגה זו – פירוק, הרכבה וחוזר חלילה – מפני מה נצרכה ומה באה ללמדנו.

והנראה בזה, שבאה התורה לרמוז לנו את עניינו של הכתוב (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וביאר בזה הגר"י הוטנר (פחד יצחק – אגרות וכתבים אגרת קכח) שאין כוונת הכתוב שלמרות הנפילות והמשברים הצדיק מתגבר ונשאר בצדקתו, אלא דווקא בגלל הקשיים והנסיונות, הם אלו שבונים ומרוממים אותו למדרגת ה"צדיק". וכפי שדייק הרב מפוניבז' "שבע יפול צדיק וקם", שגם בנפילה עדיין צדיק הוא, והעיקר הוא לקום לאחר הנפילה ומכח הקימה האדם מתקדם ומתרומם.

וכפי שרואים במציאות, שתינוק הלומד ללכת, מוכרח בדרכו לעבור נפילה אחר נפילה עד שרוכש את יכולת ההליכה. ובבניית בניין, ככל שמעמיקים בחפירת היסודות אל תוך מעמקי האדמה הלחה והטחובה, כך גם הבניין יכול להיבנות גבוה יותר, וכן הדבר גם בעבודת ה', שהדרך והמהלך של בניית האדם השלם, היא רק על ידי הקשיים המתלווים אליו בדרכו.

ובכך יתבאר המדרש (בראשית רבה עח ח) לגבי יעקב אבינו שהשתחווה לעשו שבע פעמים, וז"ל "וישתחו ארצה שבע פעמים. למה שבע, כי שבע יפול צדיק וקם" עכ"ל. ואם נפילות הצדיק דרך אקראי הן, ואין משמשות כחלק מבניית אישיותו אין מובן כוונת המדרש, דמה ענייין נפילת הצדיק במכשולות החיים ותקומתו מהן להשתחוויה של יעקב לעשו, אך להמתבאר שבניית הצדיק היא רק ע"י הנפילות שקודמות לה, כלומר, שבניית דבר שלם נוצרת על ידי הנפילות שבדרך, א"כ הדרך להכנע בפני עשו ולהתפייס עמו היא רק על ידי שמשתחווה ונופל לפניו שבע פעמים ובכך יוצר את הפיוס השלם.

ובכך ביאר הנצי"ב, מדוע ישמעאל נולד תכף אחר נישואיה של הגר לאברהם, משא"כ יצחק נולד לשרה רק בגיל תשעים. משום שליצור "פרא אדם" כישמעאל, אין צריך לכך זמן רב, אך ליצור בעולם את עמוד הגבורה – יצחק אבינו, זקוקים לעשרות שנות תפילה עמל ויגיעה.

וסח הגר"ע יוסף זצוק"ל, שבעומדו בשיחה עם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בבית הדין, ניגש אליהם אחד הדיינים, והגיש בפניהם את ספרו שהוציא זה עתה. והתאונן הגר"ע, שדיין זה הן לא מכבר הוציא ספר אחר וכבר הספיק להוציא ספר נוסף, ואילו הוא עומל זמן מרובה על כל כרך בחיבורו הגדול "יביע אומר", וענהו הגרי"ש בלשונו החדה "תרנגולת מטילה ביצה כל יום, ואילו אשה פעם בתשעה חודשים, אבל היא מביאה לעולם ילד, לא אפרוח".

ויש לידע, שעניין "שבע" הנפילות, אינו שבע פעמים דווקא, אלא מבטא הוא את מכלול המצבים והאפשרויות בדרך אל הדבר השלם, לפי שהמושג "שבע" מהווה שלמות, שאין לגרוע ממנו ואין להוסיף עליו. בשבעה ימים ברא ה' את עולמו, ובשבת שהיא היום השביעי, השלים את בריאתו. כלומר, על ידי היום השביעי, היוצר שלמות, הושלמה הבריאה. ומושג זה סובב והולך בספירת שבעת השבועות מפסח ועד שבועות – חג מתן תורה. ובשש השנים שבסופן באה שנת השמיטה, ואת שבע שנות השמיטה שבאחריתן מגיעה שנת היובל ועוד.

ואפשר, שדבר זה באה התורה ללמדנו במה שהוצרך משה לפרק ולהרכיב את המשכן "שבע" פעמים עד הקמתו. לומר, שכדי לבנות "משכן" הן את המשכן של עם ישראל והן את המשכן שבלב כל אחד ואחד [כפי שדייק האלשיך את לשון הפסוק "ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח), בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – ללמד שעיקר השראת השכינה היא בלבנו]. והדרך לבנות משכן זה ולזכות לשמש כמקום השראת השכינה, רצופה בנסיונות ומכשולים שרק על ידי ההתמודדות עמם, מתחשלים ומתחסנים וזוכים להעפיל ולהעלות במדרגות העולות בית ה', ודווקא על ידי "שבע יפול צדיק" אזי "וקם" – זוכים למעלת ה"צדיק".