כלי המזבח

"ויעש את מזבח העלה עצי שטים וגו'; ויעש קרנותיו וגו'; ויעש את כל כלי המזבח את הסירות ואת היעים ואת המזרקות את המזלגות ואת המחתות כל כליו עשה נחושת: ויעש למזבח מכבר וגו'" (פרק לח פס' א – ד). ויש להעיר, דבשונה מהשולחן והמנורה שבהם פירטה התורה את כליהם המסייעים בעבודתם רק לאחר שסיימה לעסוק בעיקר הכלי, הרי שבמזבח הנחושת פירטה התורה את כליו בתוך עשייתו, ויש לידע טעם שינוי זה.

והנראה בזה, דכאשר מתבוננים בפרשיות תרומה ותצוה, רואים שחלוקים הם בציוויהם. דמתחילה נצטוו ישראל לבנות בית לכבודו יתברך, כביכול הוא דר בתוכם. ולאחר מכן נצטוו על ה"עבודה" שבו, לזבוח ולהקטיר לשמו באותו בית. ולכן בפרשת תרומה בא הציווי על עצם הקמת המשכן, וכפי שכתוב בתחילת הפרשה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה ח) ובא הפירוט מה הוא המשכן, שיהיה בו ארון שולחן ומנורה וכן המשכן עצמו היאך הוא יעשה. ואילו פרשת תצוה עוסקת בעבודת המשכן, עבודת אהרן ובניו, עבודת המנורה, בגדי אהרן ובניו, הקרבנות שיש לעשות לקדשם, וקרבן התמיד שיעשו בוקר וערב וכלשון הכתוב "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי" (כט מד).

ומעתה, כשכותבת התורה בפרשת תרומה [העוסקת בצורת המקדש] "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (כה ל) ובמנורה "ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה" (שם לז), הפירוש הוא, שעיקרו של השולחן הוא שיהיה מונח עליו לחם הפנים, ואילו כליו אינם חלק מהשולחן אלא שימשו כ"הכשר מצווה" שהלחם יעמוד עליו כדבעי, ולא יתעפש וישתבר. ואף במנורה עיקר פעולתה שתהא דולקת ומאירה בתוך הקודש, ואף שהדלקתה מצוה, מכל מקום עיקר דינה היא מה שעומדת ומאירה.

[וראיה לדבר, מדברי המדרש (תנחומא תצווה ג) "אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש, ומעשה נסים היה במנורה – שהיו מדליקין אותה מראש השנה, ולא הייתה מתכבה עד שנה אחרת" ובס' חישוקי חמד (שבת כ ב) הביא מספר "ליקוטי יהודה" שהקשה הגר"ח מבריסק לאדמו"ר הזקן מגור, היאך נעשה נס זה והלא יש מצוות הדלקת המנורה בכל יום, והשיבו עפ"י המבואר בגמ' (ביצה כב א) "המוסיף שמן לנר הדולק בשבת, חייב משום מבעיר. ואפילו מוסיף טיפה אחת, חייב". ואם הוספת טיפת שמן נחשבת להבערה בשבת, הרי היא נחשבת כהבערה אף לגבי מצוות ההדלקה של המנורה. ובכך קיימו את מצוות ההדלקה בהוספת טיפה אחת של שמן למנורה הדולקת. וכדברי הגר"ח (ביאת המקדש ט ז) שמצוות הדלקת הנרות במקדש היא לא עצם פעולת ההדלקה, אלא ההכנה והדאגה לכך שבהיכל המקדש ידלקו הנרות (בשונה מהדלקת נרות חנוכה שישנה מצווה בעצם ההדלקה)].

אמנם, דווקא בשולחן ובמנורה שימשו הכלים רק כסיוע לעיקר מטרתם – שהלחם יעמוד על השולחן ושהמנורה תדלק. אולם במזבח בוודאי אין מצוותו שיהיו עליו דם ואברים, אלא עיקר מצוותו מתקיימת בפעולות הזריקה וההקטרה, ועבודות אלו נעשות ע"י כלים. שברוב הקרבנות צריכים זריקה בכלי, וההקטרה נעשית ע"י היפוך במזלגות, וכן דישון המזבח ע"י הסירות, וחתיית הגלחים במחתות, וממילא נחשבים הכלים חלק מן המזבח, שהרי פעולת המזבח מתקיימת על ידי המזבח והכלים יחדיו. ולכן בשולחן ובמנורה נכתבו כליהם לאחר עשייתם, לפי שאינם חלק מעשיית הכלי. ואילו במזבח, כיון שכליו היוו חלק מעבודת המזבח, נכתבו כליו בתוך עשייתו.

ואם כנים הדברים, יש ליישב בכך מה שהקשו האחרונים על דברי הגמ' (יומא מג ב) שהמחתות שהיו נוטלים בהם גחלים לתרומת הדשן היו עשויים מכסף וזהב, והקשו שהלא בתורה כתוב "לכל כליו [של המזבח] תעשה נחשת" (כז ג), ומהיכן למדו חכמים לשנותם לכלי כסף וזהב. ולהמתבאר שכלי המזבח היו חלק מן המזבח, יש לומר, שדווקא במשכן שהמזבח היה עשוי מנחושת, ציוותה התורה שגם כליו יעשו נחושת, אבל בבית המקדש שלא היה המזבח עשוי מנחושת אלא מאבנים, וממילא אי אפשר לעשות את כליו כמותו שהרי אין כלי אבנים במקדש, וממילא עשאום מחומר מובחר יותר – כסף וזהב.