טעם בניית המשכן

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (פרק כה פס' ח). בטעם בניית המשכן מצינו בחז"ל שני טעמים הנראים כסותרים זה לזה. במדרש (שמו"ר לג א) המשילו את נתינת התורה לישראל למלך שהשיא את ביתו היחידה ואומר לחתנו "לפרוש הימנה איני יכול וגו' אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו". ולפי זה, טעם בניית המשכן הוא מחמת מתן תורה, שרצה הקב"ה להמשיך ולדור עם התורה. ומאידך מבואר בחז"ל שאילולא חטא העגל לא היה צורך במשכן, ורק לאחר שחטאו ונתרחקה השכינה מהם, חזרה ושכנה בהם על ידי המשכן (מדרש רבה נא א; תנחומא ריש פקודי).

ובעיקר דברי המדרש שבניית המשכן הייתה משום שהקב"ה לא רצה לפרוש מן התורה, יש להבין מדוע במתן תורה הוצרך הקב"ה כביכול לפרוש מן התורה, הלא יכול ליתן לנו את התורה ולהמשיך לעסוק בה כבתחילה. וביארו רבותינו שבמתן תורה, מלבד תרי"ג המצוות שנתנו לישראל, ניתן להם כביכול בעלות על התורה. ומעתה חכמי ישראל הם שמכריעים בתורה והקב"ה כביכול כפוף להכרעתם, ועל עניין זה אמר הקב"ה "לפרוש הימנה איני יכול". ויש להבין שכיוון שזהו חששו של הקב"ה, מה תועיל לכך בניית המשכן, והלא עדיין עם ישראל הוא הקובע והמכריע בספיקות המתגלות בתורה.

והנראה בזה, שכח ההכרעה בתורה אינו נקבע לפי כישרונותיו של האדם, אלא לפי מידת יראת השמים שבו וחתירתו לאמת, וכפי שמצינו אצל אחיתופל שהיה רבו של דוד המלך (אבות ו ג) וחידש שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באויר (סנהדרין קו א) וידע לספור ולדרוש כל אותיות שבתורה (שם) אולם לא זכה שתיקבע הלכה כמותו, משום שתורה היוצאת מפי אדם שאינו לומד לשמה, אינה תורת האמת, היא אינה נחשבת ל"דברי אלוקים חיים", היוצאים ממקום טהור, וממילא אין לה קיום נצחי. ועל כן גם לא נפסקה הלכה כרבי מאיר, כיון שקיבל את תורתו מאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, ואף על פי שרבי מאיר העיד על עצמו ש"תוכו אכל וקליפתו זרק" כלומר שקיבל רק את הדברים הישרים מרבו, מכל מקום, כיון שקיבל תורתו מכלי קלוקל, לא נקבעה הלכה כמותו (חגיגה טו ב).

ובכך מתבאר חששו של הקב"ה "לפרוש הימנה איני יכול", שחשש הקב"ה לתת את הבעלות על התורה לעם ישראל, שהרי האדם מושפע מסביבתו ונגיעותיו, ואף אדם בעל כישרונות גדולים ועצומים, יכול משיקולים זרים להכריע שלא כהלכה, וכתיקון לחשש זה אמר הקב"ה שיבנו משכן, ומקום עבודת הכהנים היה משפיע יראת שמים על כל הרואים אותו, וכדברי התוס' (בב"ב כא א ד"ה כי) "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים" וציווה הקב"ה על עלייה לבית המקדש בג' רגלים ובכך מובטח שכל ישראל יתחזקו ביראת שמים ולא יבואו לידי מכשול. ואף הסנהדרין המכריעים בתורה, אין יכולים לישב אלא בעזרה, כפי שדרשו חז"ל (עבודה זרה ח ב) עה"פ "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" (דברים יז י) מלמד שהמקום גורם, שהקפיד הקב"ה שהדיינים ישבו סמוך לעבודת המקדש לבל ימעט מהם ח"ו היראת שמים ויבואו לידי מכשול, ונמצא שבניית המשכן שִמשה כביטחון על טהרתה של התורה היוצאת מן הדיינים.

אמנם, קודם חטא העגל שפסק מישראל זוהמתן (שבת קמו א) והיו בטהרה מושלמת כדרגת אדם הראשון קודם החטא אין לחשוש שמא יהיו נגועים ויכריעו שלא כהלכה, אך לאחר חטא העגל שירדו ישראל מדרגתם, ושוב נכנסה בהם זוהמת הנחש, באותה שעה הוצרך הקב"ה ליצור חיזוק ביראת שמים לבל יבואו לידי מכשול. ונמצא ששני המדרשים המבארים את טעם בניית המשכן – כתיקון לחטא העגל או כחלק ממתן תורה שהקב"ה אינו יכול לפרוש מן התורה – משלימים זה את זה. דקודם החטא לא היה לקב"ה כל חשש לפרוש מן התורה, לפי שהיו ישראל שרויים בטהרה ושלמות. ורק לאחר שחטאו וירדו ממדרגתם, יש מקום לחשוש שמא יגלו פנים שלא כהלכה, אזי אמר הקב"ה "לפרוש הימנה איני יכול", והוצרך לצוות על המשכן כביטחון על טהרתם של ישראל.