התיקון השלם

"כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם" (פרק כא פס' ב), פירוש, הקונה יהודי לעבד קונהו לשש שנים, ובתחילת שנתו השביעית יוצא הוא לחירות. ויש להעיר בכפילות לשון הכתוב "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא" שמאחר ומתחילה לא נקצבה עבודתו של העבד אלא לשש שנים, ממילא פשוט שבקיצם הוא משתחרר לחפשי, וכפי שאדם המסכם עם פועל על עבודת יום אחד אין צריך להוסיף ולומר שבסוף יום עבודתו ישוב הפועל לביתו. עוד דקדק האור החיים הק' עה"פ (דברים טו יב) "ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו", שמשמע שאף בשנה השביעית יש לאדון שייכות בעבד אלא שציותה התורה לשלחו, והרי זה אינו, דמכיון שסיים את זמן עבודתו הרי הוא חפשי לעצמו, והיה לכתוב לומר "ובשביעית יצא לחפשי" ולא "ובשנה השביעית תשלחנו".

ובגמ' (קידושין טז ב) דורשים שעבד הבורח מאדונו או היוצא בגירעון כסף אינו מקבל "הענקה" בסוף תקופת עבדותו משום שכתוב בחיוב הענקה "וכי תשלחנו חפשי מעמך" שרק מי ששחרורו תלוי באדון זכאי להענקה ולא הבורח והפודה עצמו שלא השתחרר מכח האדון. ויש להבין מדוע בעבד המסיים שש שנות עבדות נחשב שהאדון "משחררו" והרי בעת שמסיים שנות עבודתו ממילא משוחרר הוא, ומדוע תולה הגמ' את השחרור באדון.

ובאמת בעיקר הכתוב "ובשביעית יצא לחפשי חינם" צריך ביאור, ש"חינם" פירושו נתינת דבר ללא תמורה (אבן עזרא), וצריך ביאור מדוע נחשב שהאדון משחררו "חינם", והרי מאחר שהאדון לא קנה את העבד אלא לשש שנים נמצא שהשנה השביעית אינה שלו, וממילא בויתורה אין זה נחשב שנתַּנה לעבדו "חינם". עוד נאמר בשילוח העבד "לא יקשה בעינך בשלחך אותו וגו' כי עבדך שש שנים וברכך ה' בכל אשר תעשה" (דברים טו יח) והקשה הרשב"ם "וכי למה יקשה בעיניו בשילוח חפשי, והלא לא קנאו מתחילה אלא לפי עבודת שש שנים".

ולהבנת העניין יש להקדים מה שכתב הרמב"ן (דברים טו יב) "כי יש עוד שמיטה לעבד, השנה השביעית שלו, כי גם השמיטה ההיא כשמטה הנזכרת". וביאורן של דברים, שבשונה מאומות העולם האוסרים את הגנב בבית הסוהר למטרת עונש והתראה, רצון התורה הוא לשקם את הגנב ולהחזירו למוטב. ודבר זה נעשה ע"י שנותנים לו בית ומקום עבודה ומפרנסים את משפחתו ומתייחסים אליו כשווה בין שווים ואף יותר מכך [שאילו יש כר אחד בבית יש ליתנו לעבד (קידושין כ א)], ואט אט מואס הגנב בחיי שקר וגניבה, וחפץ בחיים מתוקנים.

וכלל הוא, שתהליך בניה של דבר שלם מורכב מ"שבע". בששת ימי המעשה עובד האדם את מלאכתו ויום השביעי כולו קודש לה'. שש שנים עובד האדם את שדהו ובשביעי שנת השמיטה – שובת, ושנה זו מקודשת כולה להתעלות בעבודת ה', ואף בתהליך שיקום העבד רצון התורה שהעבד יעבוד שש שנים ובשביעי לאחר שהשריש בקרבו את הדרך הרצויה יוציא כוחותיו ולימודיו מן הכח אל הפועל ויפנה ליבו ומחשבתו במשך שנה זו להשלים ולתקן נפשו.

ובשורש הדברים, קניית עבד הינה לשבע שנים ולא לשש, וכפי שיעקב אבינו הציע ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" לפי שסתם עבדות היא לשבע שנים, אלא שהגבילה התורה את העבדות בפועל לששה על מנת שהשנה השביעית תשמש לזמן ההתעלות של העבד ולפיכך נחשב שהאדון "משחרר" את העבד בשנה השביעית, אך העבד בשנה זו אינו יכול להפנות עצמו לתיקון מידותיו ולעבודת ה' שהרי אין בידו כל רכוש [שמשום כך נמכר לעבד] ועל כן ציוותה התורה את מצוות "הענקה" שבה ידאג האדון לרוב ככל פרנסתו של העבד בשנה השביעית [יעויין קידושין (יז א)] והוא שכתבה התורה ויצא "חינם", שאין האדון מקבל עבודה על הענקה זו, וכיון שקשה ליתן דבר ללא תמורה, כתבה התורה "לא יקשה בעיניך בשלחך אותו" משום "כי עבדך שש שנים וברכך ה", שבאותן שש שנות עבודתו בירך הקב"ה את מעשי ידיו (רשב"ם).