עשירות המעידה על יראת ה'

כאשר ראה יתרו שמשה רבנו דן את העם לבדו, יעץ לו שימנה דיינים נוספים ובכך יפחית מעליו חלק מעול זה. והוסיף יתרו לומר מי הם הראויים לתפקיד זה "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע" (פרק יח פס' כא), ופירש רש"י אנשי חיל – "עשירים שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים". ומשמע שהיו מן העם עניים ועשירים והמליץ יתרו לבחור לדיינים את העשירים שבהם. ויש להעיר מדברי הגמ' (בכורות ה ב) "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים [מעולים. רש"י] טעונים מכספה וזהבה של מצרים", ומבואר שעם ישראל באותו הזמן היו שרויים בעשירות מופלגת. ואם כן, במה התכוון יתרו שיש לבחור "אנשי חיל", והלא כל ישראל בכלל תנאי זה.

עוד יש להעיר שאף שחשובה היא מעלת "אנשי חיל" שיהיו הדיינים עשירים, אך בודאי היא אינה חשובה כמעלת "יראי אלקים" שהיא המידה היסודית ביותר בשביל לדון בדיני התורה, שבלא יראת שמים אין האדם לומד כדבעי ואינו מתייגע בחקר הדין. וקשה אפוא, היאך הקדים יתרו מעלה זו של אנשי חיל למעלת יראי אלוקים. וביותר קשה שאף אצל משה כותבת התורה "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" (שם כה) ואילו יראי אלקים כלל לא הוזכר, למרות שמעלת יראי אלוקים חשובה יותר.

והנראה בזה, שעל ששאלו בני ישראל מן המצרים כלי כסף וכלי זהב דורשת הגמ' (ברכות ט ב) "וישאלום" – אמר רבי אמי מלמד שהשאילום [המצרים] בעל כרחם דישראל משום משוי. ובפשטות, הכונה שהיה קשה לבני ישראל לשאת את רכושם של המצרים ולילך עמו בדרכים. אך יש לשאול, הרי ביזת הים הייתה גדולה מביזת מצרים, ואף על פי כן לא נמנעו ישראל על הים מליטול בעצמם מהביזה מחמת המשא [ועוד הוצרך משה להסיעם בעל כרחם, ואילו ישראל רצו להמשיך וליטול עוד (רש"י טו כב)] אם כן רואים שטורח המשא לא עיכב בעדם מליטול רכוש, ומדוע אפוא נמנעו מלקחת רכוש מהמצרים. וביאר בעיון יעקב (על עין יעקב ד"ה משום) שדווקא בשעת יציאת מצרים חששו ישראל מפני כובד המשא של רכוש מצרים, כי חששו שהמצרים ירדפו אחריהם, אבל לאחר קריעת ים סוף שראו ישראל את מצרים מתים על שפת הים, וידעו ששוב לא ירדפו מצרים אחריהם, נטלו מרצונם מביזת הים.

וכיון שהחשש ליטול רכוש מהמצרים הוא שמא משא זה יכביד בשעה שיצטרכו לברוח מהמצרים, ממילא מי שהיה ירא ה' לא חשש ליטול רכוש מהמצרים, שהרי הקב"ה לא יסכנו בהשאלה שהוא יתברך ביקשה ממנו. אמנם, אף בתוך המאמינים, ישנן דרגות רבות, יש שאמונתן קלושה ויש שאמונתן איתנה. ונראה לומר, שכל מי שאמונתו בקב"ה הייתה איתנה ועמוקה יותר, כך החשש שמא רכוש המצרים יכביד עליו היה פוחת והולך, וממילא היה משאיל מן המצרים יותר ויותר. ונמצא שהעשירות של כל אדם הייתה מעידה על היראת שמים שבו, שככל שהאמין יותר בה' ממילא נטל מן המצרים רכוש רב יותר.

וכך אמר יתרו למשה רבנו, יש לך לבחור דיינים יראי אלוקים שזוהי המידה המרכזית הנצרכת לדין, אך הסימן לדעת מי הוא ירא אלוקים הוא לבדקם אם הם "אנשי חיל" כלומר, העשירים ביותר בעם ישראל, שעשירותם מוכיחה שיראי אלוקים הם שלא חששו שמא יכביד עליהם המשא בברחם מפני המצרים, ונמצא שמה שהקדים יתרו לומר "אנשי חיל" קודם "יראי אלוקים", לא הייתה כוונתו יתרו שמעלה זו חשובה יותר, אלא רצה לומר שמשמשת היא כאמצעי לידע מיהו ירא אלקים, ואף משה בחר יראי אלוקים אלא שהתורה ציינה את הדרך שבה ידע משה מיהו ירא אלוקים – בכך שבחר "אנשי חיל", את העשירים.

ובכך, מתיישבת הסתירה בין דברי יתרו שאמר לברור את "אנשי החיל" – העשירים שבעם ישראל, לדברי הגמ' שלכל אחד ואחד מישראל היה לכל הפחות תשעים חמורים הטעונים באוצרות מצרים. שאמנם כל איש מישראל היה לו לכה"פ תשעים חמורים מביזת הים, אך ליראי אלוקים – מלבד ביזת הים היה ברשותם אף את ביזת מצרים – וממילא הייתה להם עשירות גדולה יותר, ויעץ יתרו ליקח את העשירים ביותר בעם ישראל לפי שעשירותם מגלה ומעידה עליהם שיראי אלוקים הם.