עניינו של התנאי

מבואר במדרש (שמו"ר כא ו) שבשעה שברא הקב"ה את הים התנה עמו שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הוא יקרע בפניהם. והנה, כאשר בא משה לבקוע את הים – סירב הים להיבקע וטען כנגד משה " [וכי] מפניך אני נקרע אני גדול ממך שאני נבראתי בשלישי [ביום השלישי לבריאה, ואילו אתה] נבראת בשישי [שהאדם נברא רק ביום השישי לבריאה]" ולא הצליח משה לבוקעו עד שבא הקב"ה בעצמו ורק אז נקרע הים בפניו (שמו"ר שם). ויש להבין, דמאחר ומתחילת בריאתו של הים הותנה עמו שיבקע בפני בני ישראל – באיזו טוענה סירב לקיים את התנאי.

עוד יש להעיר, דהמקור לאותו תנאי עם הים נלמד מהכתוב (יד כז) "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" – לתנאו הראשון. ויש להעיר, דפסוק זה עוסק בזמן שחזר הים והפך לאחד, ולכאורה יותר ראוי היה שהתורה תציין את התנאי בשעת קריעתו של הים ולא בשעת חזרתו. עוד מבואר במדרש, שאף כאשר עם ישראל נכנסו לתוך הים, הוא טרם נבקע. ורק כשנכנסו לתוכו, והגיעו המים לחטמן – רק אז נבקע (שם כא י), ויש לבאר עניין זה.

והנראה בזה, דמה שאמרו חז"ל שהקב"ה התנה עם הים שיבקע, אין הפירוש שהתנה שיבקע דווקא באותו שביעי של פסח לאחר יציאת מצרים, אלא שהקב"ה קבע בטבע חוקים שאינם משתנים. אולם, חוקים אלה תקפים לשאר האומות, אבל ישראל שהם למעלה מן המזל (בראשית טו ה), אזי כאשר הם זקוקים לכך – כל חוקי הטבע נכפפים בפניהם (יעויין באור החיים יד כז).

ומבואר בחז"ל (ילקו"ש בשלח רלד) שבשעה שאמר ה' למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו", שאלו מלאכי השרת את הקב"ה מדוע הוא מציל את בני ישראל והורג את המצרים, והרי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז. השיב להם הקב"ה, וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואין אני דן שוגג כמזיד ואונס כרצון וכו'. ומבואר, שמצד מעשיהם היו עם ישראל זהים למצרִים עד שלא ראו מלאכי השרת סיבה להצילם, אלא שטען להם הקב"ה שפנימיותם טהורה היא, ולא חטאו אלא מתוך קושי השעבוד.

ומעתה יש לבאר את התנגדותו של הים להיבקע, לפי שהתנאי עמו היה שחוקיו יתבטלו כנגד מעלתם של ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, וטען הים שאותם שבאו לפניו אין ניכרת בהם מעלתם, שהלא זהים הם לחלוטין למצרים, ומפני אנשים אלו לא הותנה עמו שיבקע. וכיון שכך, הוצרך הקב"ה לבקוע את הים על כרחו. אולם חפץ היה הקב"ה להוכיח לשרו של ים את טהרת ליבם של ישראל – ולפיכך ציוה עליהם להיכנס לים, ואף שנכנסו עדיין הים לא נקבע, ובכל זאת התקדמו עם ישראל במים יותר ויותר עד שהגיעו המים לחוטמן והסתכנו בטביעה, ואף לאחר שנבקע האמינו בקב"ה ולא חששו שמא ישובו עליהם המים ויכסום – על ידי כך נתגלתה אותה אמונה טהורה ושלימה של עם ישראל בקב"ה שהסתתרה תחת כל הטומאה שהמיטו עליהם המצרים, והראו ישראל שאכן ראויים הם לאותו התנאי שהותנה עם הים בשעת בריאתו.

ועתה מתבאר מדוע רמזה התורה לאותו תנאי רק לאחר קריעת ים סוף ולא טרם בקיעתו. דמתחילה לא היו ראויים ישראל לאותו תנאי שהרי היו זהים למצרִים ולפיכך הוצרך הקב"ה לבקוע את הים על כרחו, ורק לאחר שנכנסו לים והראו את אמונתם הפנימית והשלימה, רק אז נתגלה שנכללים הם באותו התנאי, ולכן רק כשסיים הים להיבקע והוכיחו ישראל את סיבת זכותם – עתה כתבה התורה לאותו התנאי.