עשרות יישובים ערבים ברחו עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948. עשרות נוספים גורשו בכוח ובאלימות, ונסו אל הערים הערביות בגדה המערבית – ג'נין, טול כרם, שכם, חברון, יריחו ועוד. הם ברחו כי ראו את מה שהיה בין היתר בדיר יאסין (בו טבחו לכאורה אנשי האצ"ל בתושבים רבים כנקמה על מאורעות תרפ"ט, בכל מקרה החשש שהיה טביח גרם לרבים לברוח.).
מה ההצדקה, למעשה, לכך שגזלנו את שיח מוניס, אותו יישוב ערבי מצפון לעיר תל-אביב, המקום בו יושבת היום האוניברסיטה? מה ההצדקה שלנו לגרש מאות אלפי אנשים תמימים מבתיהם, להשתלט על השטחים הללו ולפעמים ממש על הבתים והחפצים שלהם עצמם?!
אנשי השמאל מציגים כל העת את "קווי 67" כקו פרשת המים. לפני זה – כשר, לאחר מכן – כיבוש. עוד לא הצליח להסביר לי אף אחד מאנשי האינטליגנציה שם מה ההבדל בין הכיבוש של 67 לזה של 48. בשני המקרים הייתה מלחמה – ניצחנו ולקחנו שטח. אולי ההבדל היחיד שב-67 לקחנו שטח עם הערבים שגרו בו, וב-48 גירשנו, ברוב המקרים, את הערבים שישבו בשטח זה. ולמרות זאת – הם "מכשירים" את קווי 48 ומתנגדים לקווי 67.
מה ההבדל בין האמונה של השמאל שקווי 48 הם נכונים וכשרים להחזקה, לעומת האמונה של הימין שקווי 67 הם נכונים וכשרים להחזקה. מדוע אלו ואלו שונים, למעשה.
התשובה היא שגם אלה וגם אלה לא שונים. שני הקווים, גם אלו של 48 וגם אלו של 67, הם חלק מארץ ישראל הקדושה. ההצדקה היחידה שיש לנו להחזיק גם בקווי 48 וגם בקווי 67 היא העובדה שאנחנו שומרי תורה ומצוות. כל מי שאינו שומר תורה ומצוות – אין לו כל הצדקה לגזול אדמותיהם של ערבים תמימים. אין לו הצדקה לגרש מכאן משפחות וחמולות שלמות וליהנות מהרכוש שנשאר.
הזכות היחידה לגירוש הערבים בארץ ישראל היא הזכות שלנו על הארץ. הזכות הזו נקנתה לנו בתורה. בתורה לא נאמר שהזכות על ארץ ישראל היא ליהודים, אלא ליהודים שומרי תורה ומצוות. אדרבא, התורה מזהירה שוב ושוב, ושוב, שאם לא ישמרו תורה ומצוות – לא תהיה זכות על הארץ.
מאז התפתחה הלאומיות היהודית המודרנית, קרי התנועה הציונית, נעשה ניסיון מתמיד להפריד בין קיום המצוות, כלומר היות היהודי דתי, לבין האלמנטים התרבותיים-היסטוריים משותפים. הרצון של התנה"צ היה כל העת להפריד את המציאות בה יהודי הוא בהכרח גם שומר תו"מ וגם בעל תרבות והיסטוריה המחברות בין זה שבפולין לזה שבתימן, בין זה שבבוכרה וזה שבמרוקו. הרצון לתלוש את המחויבות הדתית – שמירת התורה והמצוות – היה לעיקרי מאז הוקם הזרם "הרוחני" של אחד העם. הרצון היה לעגן את "עם ישראל החדש" בתרבות מודרנית שיש בה גם את השופר, הטלית, התפילין והתורה, ולצד זה שירי ביאליק, שלום עליכם, מנדלה מוכר ספרים ועוד. הערבוביא המקודשת לטשטוש המחוייבות לתורה ולקיום המצוות.
אנשי המזרח"י עשו בתחילה כל שביכולתם לקדש את הרוחניות היהודית האותנטית בתוך התנועה הציונית. מאבקם היה שלא להפריד בין היהודי שומר התורה והמצוות לזה החילוני-תרבותי-היסטורי. אולם עד מהרה גם הם נכנעו ולמעשה יצרו היבדלות כזו או אחרת מהציבור הציוני הכללי.
אחד המאפיינים העיקריים של המזרח"י היה הרצון להתנתק מהנהגת הרבנים, לא מבחינה דתית, חלילה, אלא רק מבחינה פוליטית. על כן בתנועת המזרחי המשיכו מאמיניה לדבוק ברבנים בכל הקשור להלכה, אך העימות הגדול ביותר עם אגודת ישראל והזרמים החרדיים היה בנושא "ההתערבות הרבנית", כביכול, בפוליטיקה.
למעשה, העניין הזה קיים עד היום. עד היום המאבק העיקרי של חלקים בתנועה הדתית-לאומית מול הציבור החרדי הוא בנושא ההנהגה הרבנית בכל הקשור לפוליטיקה. אולם גם הציבור הדתי לאומי נחלק בזה, וישנם רבים שרואים חשיבות לשמוע לדעת תורה גם בנושאים פוליטיים. כך רבנים דתיים לאומיים משמשים כלי חשוב בקבלת ההחלטות בציבור הדתי-לאומי ההולך אחרי רבניו.
אולם ישנם חלקים בציבור הדתי-לאומי שדבק באידאולוגיה העתיקה של החלק הגדול בתנועת המזרחי, שפעל נמרצות נגד התערבות הרבנים בעניינים פוליטיים. עם השנים נראה שהחלקים האלו הולכים ונהיים מיעוט, אבל מדי פעם רואים כיצד אלו צצים ומרימים ראש. כשלא מתאימה עמדתו של הרב המנהיג את הציבור – אז קמים ומקימים מפלגה חדשה, ממציאים לה שם "מבטיח" כמו "הימין החדש" ושמים לנס את קריאת המרד נגד הרבנים כמנהיגים.
זו אינה מפלגה דתית-חילונית, זוהי מפלגה חילונית-חילונית. אפילו אחינו החילוניים שחושבים שהם בוחרים באופן עצמאי (כמובן, הם הרי לא מוסתים ע"י אף אחד) – מבינים את החשיבות של הציבור הדתי לדבוק ברבניו. גם אם אינם מסכימים עם כך, הם מבינים שזה מה שמאפיין את האדם הדתי והחרדי – ההקשבה לרבנים.
מפלגת הימין החדש כמו מפלגות שמאל ישן וימין ישן כדוגמת הליכוד היא מפלגה אשר צועקת שארץ ישראל "השלמה" שייכת לעם ישראל, אבל מסרבת לקיים את הברית שכתובה בתורה – ארץ ישראל תהיה שלכם, אבל אתם תשמרו תורה ומצוות, כיוון שחלק מקיום התורה והמצוות היא "לא תסור", אותה הלכה שה"דתיים הליברליים" אינם מכירים בה ואינם שומעים לה.
מאמרים נוספים
נעשה ונשמע
עיני כולם נשואות אל רחוב הרשב"ם. מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, גדול הדור ומנהיגה של היהדות החרדית בקרב האשכנזים, והרב שלום
כוח הניסיונות
בפרשות השבוע בתקופתנו אנו עדים לניסיונותיו הקשים של ארבהם אבינו – החל מעזיבת החיים מאחור, המשך בגידול הבנים של ישמעאל,