קדושת הבכורות

"ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (פרק יב פס' כט), ובמכה זו הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ולפיכך נתקדשו הבכורים לעבודת המקדש כמבואר בכתוב (במדבר ג יג) "כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל", וכשחטאו בעגל הפסידו קדושה זו, והוצרכו לפדות את קדושתם בחמשה סלעים, וזהו טעם מצוות פדיון הבן. והקשה הרמב"ן (יב ל), כיון שטעם קדושת הבכורות היא מפני שנצלו ממכת בכורות, מדוע פודים בכור מהאם ולא בכור מהאב, והרי במכת בכורות מתו אצל המצרים בין בכורות מהאב ובין בכורות מהאם (תהילים עח נא; קה לו; בב"מ סא ב) וממילא כשניצלו בכורות ישראל ממכה זו, אזי אף בכורות מהאב ניצלו ומדוע אותם אין פודים. ועוד, כפי שהבכורות נתקדשו כיון שניצלו במכת בכורות, אזי כל ישראל היו צריכים להתקדש בשאר מכות מצרים, שהייתה בהם סכנה מיתה (רמב"ן ח טו), ובמה נתייחדה אפוא מכת בכורות.

עוד מצינו סתירה לכאורה מי פעל מכה זו. בהגדה של פסח נאמר "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני הוא ולא אחר" ומבואר שהקב"ה בעצמו הוא שהכה את הבכורות. ומאידך נאמר "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" (יב כג), ומשמע שמלאך היכם. וכמו כן נצטוו ישראל לשים דם על המזוזות כהיכר בין בתי ישראל לבתי המצרים (יב כב), ובודאי הקב"ה אינו צריך היכר זה על מנת להבחין בין היהודים למצרים. וכן נצטוו (שם) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" וביאר רש"י "מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע", ואף מכאן משמע שמלאך הכה את בכורי מצרים, שהרי הקב"ה לעולם מבחין בין צדיקים לרשעים.

ונראה ליישב על פי מה שייסד רבי עקיבא איגר (דרוש וחדוש עה"ת) שאף שבמכת בכורות מתו בין בכורים מהאב ובין בכורים מהאם, מכל מקום חלוקים הם. דהנה, לזהות בכור של האם, אין בכך כל קושי, שהלא הראשון אשר יוצא מרחמה הוא בנה הבכור. אולם לידע מי הוא הבכור מהאב רק הקב"ה יכול וכדברי הגמ' (בבא מציעא סא ב) "אני הוא שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור". [וכמבואר בגמ' (יבמות ד ב; יא ו; ובכ"מ) שאשה שלאחר שנתגרשה מאחד נישאה תוך ג' חודשים לאחר, וכעבור שבעה חודשים נולד לה וולד, אין לנו כל אפשרות לידע מי הוא אביו].

ועל פי זה חידש הרעק"א – שהריגת הבכורות התחלקה, לבכורות מהאם היה די לשלוח מלאך, שאף הוא יכול להבחין מי הוא הבכור, אולם לבכורות מהאב, כיון שאין המלאך יכול לידע מי הוא הבכור, הוצרך הקב"ה בעצמו להכותם. וליסוד זה מתיישבות השאלות כמין חומר. שהנאמר בהגדש"פ שהקב"ה הוא שהכה לבכורות מדובר בבכורות מהאב שרק הקב"ה יכול לידע מי הוא הבכור מהאב, ואילו הפסוק "ולא יתן למשחית" עוסק בבכורות מהאם שאף מלאך יכול להבחין בכך. וסימני ההיכר ואיסור היציאה עד הבוקר, היו מפחד המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע. ומבואר מדוע דווקא בכורות האם נתקדשו בקדושת הבכורה, לפי שרק הם היו בסכנה דאין המשחית מבדיל בין צדיק לרשע, ולפיכך נצרכו לנס הצלה, אך בכורות מהאב, לא היה בכך כל גדולה בכך שניצלו, שהרי הקב"ה ודאי שאינו טועה בין הבכורות. ומיושב מדוע דווקא במכת בכורות נתקדשו אותם שניצלו, כי רק מכה זו היה בה סכנה משום שנעשתה על ידי שליח, אך שאר המכות שנעשו ע"י הקב"ה לא היה בכך כל סכנה לעם ישראל.