רחל מבכה על בניה

"ותען רחל ולאה וגו' כל אשר אמר אלקים אליך עשה" (פרק לא פס' יד – טז). פירוש, לאחר שנגלה הקב"ה ליעקב וציוהו לשוב לארץ ישראל (שם יג), פנה ללאה ורחל ושאל בדעתן, והשיבוהו שילכו עמו לארץ ישראל כדבר ה'. ויש להעיר שבכל הליכותיו של יעקב והתמודדותו עם לבן לא מצינו שהתייעץ עם נשותיו, ומדוע כאן כאשר ציוהו ה' במפורש לשוב לארץ מולדתו, קורא לנשיו ושואלן האם מסכימות לכך. עוד יש להעיר, שמלשון הכתוב "ותען רחל ולאה" משמע שרחל ענתה קודם לאה, ולכאורה אין זה מידת דרך ארץ שהאחות הקטנה תענה לפני אחותה הגדולה, ויודעים אנו גודל רגישותה של רחל ללאה במסירת הסימנים, וכיצד אפוא ענתה לפניה. ואכן, במדרש (ב"ר עד ד) מבואר שרחל נקברה בבית לחם ולא במערת המכפלה, לפי שקפצה לענות לפני לאה. אך עכ"פ יש להבין היאך נהגה רחל אמנו בעזות כלפי אחותה.

כאשר ציווה יעקב את יוסף לקברו בארץ ישראל (מז כט-ל), התנצל בפניו על שקבר את רחל אמו על אם הדרך בבית לחם ולא במערת המכפלה (מח ז). וכתב רש"י (ומקורו במ"ר כת"י צז ז) שאמר יעקב ליוסף שקברה שם כדי שתהא לעזר לבניה בתפלתה כשיגלם נבוזראדן דרך שם, וה' יאמר לה "מנעי קולך מבכי וכו' ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא טו – טז). ויש להבין מדוע דווקא רחל נבחרה לבכות על בניה, ולא לאה שהייתה רבת בנים מרחל, וגם בניה גלו. עוד יש להעיר שדברי המדרש הללו שרחל נקברה על אם הדרך בבית לחם בשביל שתפלל על בניה סותרים לכאורה לדברי המדרש לעיל, שרחל נקברה בבית לחם ולא במערת המכפלה, כיון שקפצה לענות לפני לאה.

ולביאור העניין יש להקדים מה שייסד הרמב"ן (כו ה). דהנה, האבות קיימו את התורה עוד קודם נתינתה (בראשית כו ה וברש"י) וכיון שכך הקשה הרמב"ן היאך נשא יעקב אבינו שתי אחיות. ותירץ שלא שמרו האבות את התורה בשלימותה אלא בא"י ולא בחו"ל. ולפי"ז כתב (נ ח) שבהכנס יעקב אבינו לגבולות ארץ ישראל הייתה צריכה אחת משתי האחיות להיפטר, כי מעתה ואילך נתחייב באיסור נשיאת ב' אחיות. ועתה מבואר היטב מדוע התייעץ יעקב עם נשיו בבואו לא"י, דאמנם כופה אדם את בני ביתו לעלות לא"י (כתובות קי ב) אבל ידע יעקב כי בנפשן הדבר, שאחת מהן תיפטר, ולא יכול היה יעקב לסכנן מבלי לשמוע דעתן. והוסיף הרמב"ן, שעיקר גזירת המיתה קודם הכניסה לא"י היא לרחל לפי שהיא נישאה ליעקב אחרונה ועל ידה עבר יעקב על האיסור לישא ב' אחיות.

ובכך מתבאר מדוע כששאל יעקב את נשותיו האם ברצונן לילך לא"י קפצה רחל וענתה קודם לאה, לפי שלאה ידעה שהיא אינה מסתכנת בנסיעתן לא"י ורק רחל צריכה לחשוש ממיתה ולפיכך המתינה לתשובה של רחל. אך רחל בצדקותה לא חשבה מחשבות רבות, אלא מששמעה שרצון ה' שיחזרו לא"י, חיש קל מסרה נפשה וענתה "כל אשר אמר אלקים אליך עשה", ויעבור עליה מה. ונמצא שקפיצת רחל לענות קודם לאה, לא זו בלבד שאין זו העזה כלפי לאה, אלא אדרבה, קפיצה זו מעידה על גודל צדקת רחל לשמוע לרצון ה' גם במקום שיעלה הדבר בחייה.

ולפי"ז כתב בחידושי ר' יוסף נחמיה (קורצינר) ששני המדרשים בדבר סיבת מותה של רחל על אם הדרך – שתהא לעזר לבניה, ושקפצה לענות קודם לאה – אינם סותרים זה לזה, אלא משלימים זה את זה. שהסיבה שרחל מוכשרת יותר לעזור לישראל בגלותם מהארץ, משום שמסרה את נפשה בפועל על ארץ ישראל יותר משאר האבות והאמהות, ואיך תראה רחל גם בעודה קבורה בהגרש בניה מהסתפח בנחלת ה', והרי אמרו חז"ל "בטל רצונך מפני רצונו כי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב ד) כלומר שמי שמוסר נפשו ביד רצונו של ה', לו הכח והעוז לבקש גם על גזרת המקום. וכיון שענתה לפני לאה והוכיחה את מסירות נפשה לא"י, נבחרה להיקבר על אם הדרך ולהיות לעזר לבניה בשעת צרתם.