ענוותנותו של יעקב

"ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד וגו' גם ברוך יהיה" (פרק כז פס' לג). פירוש, אחר שהוברר ליצחק שלא עשיו קיבל את הברכות, נחרד עד למאוד [אף יותר מפחד העקידה (ב"ר סז ב)] ותמה מי הוא אותו אדם שנטל את הברכות. וסיים יצחק ואמר "גם ברוך יהיה" ופירש"י "שלא תאמר, אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו". והתמיה גלויה, כיון שפחד יצחק מטעות זו עד למאוד ואף לא ידע מי הוא אותו אדם שנטל את הברכות, כיצד הסכים עם גניבת הברכות וקיימם בידי יעקב. עוד יש להקשות מהמבואר ברש"י שאמר יצחק שאף בלא עורמתו של יעקב היה נותן לו את הברכות, וכיון שכך מדוע מתחילה ייעד את הברכות לעשיו. עוד יש להעיר שיצחק תמה מי הוא אותו אדם שגנב ממנו את הברכות, ומשמע שלא ידע את זהותו, אך הוא עצמו אמר לאלתר "בא אחיך במרמרה ויקח ברכתך" (פס' לה), הרי שהכיר בכך שזהו יעקב.

ובעיקר פרשת גניבת הברכות מצינו סתירה לכאורה בדברי חז"ל האם נהג יעקב אבינו כשורה או שמא לאו. מחד כל מעשהו היה ע"פ נבואה שניתנה לרבקה (מכות כד א) ואף הקב"ה סימא את יצחק כדי לאפשר ליעקב ליטול את הברכות (ב"ר ס"ה ח). ומאידך, מצינו שנענש על כך במלוא חומר הדין, דעל אותם שנים שהיה צריך לברוח מעשיו ולא שימש את יצחק נענש בכ"ב שנה שנלקח ממנו יוסף (מגילה יז א) ובזוהר (דף קמד) מבואר בהרחבה שכנגד כל צער שגרם יעקב ליצחק נענש במידה כנגד מידה, על שגרם לו חרדה גדולה נחרד אף הוא כשנלקח ממנו יוסף, ועל שגרם ליצחק לשאול "האתה זה בני עשיו אם לא" נשאל אף הוא "הכתנת בנך היא אם לא" וכן הלאה. ואף לדורות נענש על כך כמבואר במדרש (סז ד), שכנגד זעקתו של עשיו נענשו ישראל והוצרך מרדכי לזעוק בשושן הבירה. וא"כ שומא עלינו להבין האם נטילת הברכות הייתה כדין או לאו.

והנראה, שמפתח העניין נמצא בדברי המדרש (רבה סה ו) המבאר, שרצתה רבקה שיעקב יטול את הברכות כדי שלא יקויים ביצחק דברי הכתוב "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם" (משלי יז טו). והנה, מה שאמרה רבקה שיצחק "מצדיק רשע" ביאורו שטעה בעשיו הרשע שהצדיקו, אך יש להבין מהו שאמרה שיצחק "מרשיע צדיק". ונקדים ונאמר שאין בכוחנו הדל להשיג ולדון על דרכיהם של אבותינו הקדושים אשר "בסוד קדושים מי יעמוד", ולא באנו אלא לחקור ולהפיק לקחים עבורנו ממה שגילו לנו חז"ל.

מבואר במדרש (שמו"ר א א) שמלבד מה ששגה יצחק וחשב את עשיו לצדיק, עוד שגה ביעקב ויסרו בשבט כדי שיתקן דרכיו. ונראה מכך שדרכו של יעקב הייתה להצניע עצמו ולא לגלות לאביו את כוחו האמיתי בתורה, וכדברי התרגום (הובא ברש"י כז לה) ש"יעקב" עניינו "וכמני" כלומר מסתתר. וכפי שרואים מהכתוב שרק בזמן גניבת הברכות נודע ליצחק על מכירת הבכורה (רש"י כז לו מהתנחומא) אך יעקב מצד עצמו לא גילה שהוא הראוי לעבודת הקרבנות, וכן לא נהג כדרכו של עשיו שהיה שואל את יצחק שאלות מפולפלות להראות כביכול את צדקותו (רש"י כה כז), וכל זה הביא לידי כך שיצחק טעה בו ולא העריכו כפי הראוי לו, ולכן רצה לתת את הברכות לעשיו שחשבו לצדיק.

אולם, כאשר נכנס אליו יעקב הרגיש בו יצחק שאדם גדול הוא, וכמבואר בחז"ל (ב"ר סז ב) "טעם מכל מה שנברא מששת ימי בראשית, ומכל טוב שהוא מתוקן לעוה"ב", והריח בו ריח גן עדן, ומחלקי העיזים הריח ריח קטורת (תרגום יב"ע), אך עדיין טרם ידע שזהו יעקב וחשב לתומו שכל זה בא מעשיו. אולם, בשעה שנכנס אליו עשיו, הבין למפרע שיעקב הוא שעמד לפניו קודם, ותפס יצחק עוצם טעותו ששגה שנים רבות במהותו של יעקב ועל כן "ויחרד יצחק חרדה גדולה" ועל כך שאל "מי אפוא הוא הצד ציד" כלומר, היכן הוא אותו שצד אותי בפיו וגרם לי לטעות בו כל ימיו, וכיון שעתה הוברר שיעקב הוא הראוי האמיתי לברכות, סיים יצחק ואמר "גם ברוך יהיה".

והנה, אילולא היה יעקב מצניע את דרכיו מיצחק, היה מונע מתחילה את נתינת הברכות לעשיו וכלל לא היה נצרך לגניבת הברכות, אולם בדיעבד אחר שרצה יצחק ליתן את הברכות לעשיו גלגל הקב"ה והשיב את הברכות ליעקב, אך כיון שעל ידי מעשיו של יעקב – שהצניע עצמו יתר על המידה – נתגלגל מעשה זה, והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, נענש על כך במידה כנגד מידה.