עניינה של ברית

"וירא אליו ה' באלוני ממרא" (פרק יח פס' א) וכתב רש"י "הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו" ומקורו במדרש (תנחומא ג) שאחר שציוה הקב"ה את אברהם על המילה הלך לרעיו ענר אשכול וממרא ליטול מהם עצה. ענר ואשכול טענו שהמילה תסכנו ויש לו להימנע מכך, אולם ממרא טען "הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הניסים, והצילך מן המלכים, ואילולי כוחו וגבורתו היו הורגים אותך, והציל רמ"ח אברים שבכך, ומקצת אבר אחד אתה מבקש עצה, עשה כמצוותו".

ותמהו המפרשים, איך יתכן שאברהם אבינו שהפיל עצמו לכבשן האש ונתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולן, שאל עצה על המילה שנצטווה עליה מפי הגבורה. ובדעת זקנים ביאר שלא שאל על עצם המילה אלא רק אם לעשותה בצנעא או בפרהסיא [ויעויין עוד בשפתי חכמים, רא"ם וגור אריה]. אך מתשובתו של ממרא אנו למדים שהשיאו עצה על עצם עשיית המילה ולא על עניין צדדי. ובגוף טענתו של ממרא –  שכיון שהקב"ה הצילו לאברהם ראוי מנגד למסור לכל הפחות מקצת אבר – יש להבין, וכי אם לא היה מצילו לא ראוי למסור נפש עבור אהבת ה'. עוד יש להבין מדוע רק מצוות המילה מכונה בשם "ברית" יותר משאר מצוות שפעמים רבות דורשות הקרבה מרובה יותר ממצות המילה. עוד הקשו המפרשים, מדוע לא קיים אברהם אבינו מצוות מילה קודם שנצטווה כפי שקיים את שאר מצוות התורה (בראשית כו ה וברש"י).

והביאור בזה, ששונה מצוות המילה משאר מצוות. כל המצוות נתנו כגזירת מלך ואין לבדוק אחריהם. אולם מצות המילה לא ניתנה מתחילה כחוב אלא ככריתת ברית. וביאורן של דברים, ברית עניינה הסכמה והתרצות של שני צדדים והתחייבות הדדית של האחד לזולתו שכל אחד יתן את חלקו, ונעשית היא מרצונם של שני הצדדים. ושאל הקב"ה את אברהם אם ברצונו לכרות עמו ברית, כאשר אברהם יקיים את חלקו על ידי מצוות המילה, והקב"ה מנגד ישרה אהבתו על זרע אברהם ויוריש לזרעו את ארץ ישראל.

ובכך מתבאר כיצד התייעץ אברהם אבינו עם רעיו בעניין המילה, שאילו היה זה ציווי כבשאר ציוויים לא היה מקום להתייעץ על כך, אך כיון שזו הצעה להיכנס בברית וליצור מחויבות הדדית, ואין זו חובה אלא רשות, יכול היה אברהם להתייעץ על כך עם רעיו. ומבואר מדוע דווקא מצוות המילה מכונה "ברית", לפי ששאר המצוות נתנו כפקודת מלך, ורק מצוות המילה ניתנה כמצווה היוצרת התחייבות הדדית. וממילא מתיישב הקושיא מדוע לא קיים אברהם מצוות מילה קודם שנצטווה, משום שכל מהותה של הברית היא הסכמה משותפת של שני הצדדים, וקודם שהתרצו ביניהם לא שייך שצד אחד ייצור ברית עצמאית.

ועתה נפתח פתח להבין את טענתו של ממרא. דמבואר במדרש (תנחומא ג) שענר ואשכול טענו לאברהם שמצות המילה תסכן אותו ואת זרעו יעויין שם, וכפי שנתבאר אברהם אבינו לא היה מחוייב להיכנס בברית זו, ועל כן יש מקום קבל את טענתם. אך טען לו ממרא שאילולא היה הקב"ה מצילו יש מקום לחשב רווח ותועלת מכריתת הברית, אך כיון שהקב"ה הציל את נפשו הרי הוא מחוייב מכח הכרת הטוב למסור את נפשו, וממילא אין מקום לשקול כדאיות ויש לו לכרות עמו ברית, ומתבארים כפשוטם דברי רש"י "הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו בחלקו".