תוכחתו של משה

"והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל" (פרק כח פס' כג). וכתב רש"י שהקללות שבפרשה זו, משה אמרם מפי עצמו. בשונה מהתוכחה בפרשת בחוקותי שנאמרה מפי ה' (כמבואר במגילה לא ב), והֵקל משה בתוכחתו שאַמרה בלשון יחיד ולא בלשון רבים [דצרת רבים זוהי גזירה קשה יותר] ועוד הקל בקושי הקללות, יעויין שם. ויש להקשות, כיון שמשה הקל בתוכחתו יותר מהקב"ה, מדוע הוסיף מ"ט קללות יותר ממנין הקללות שבפרשת בחוקותי.

עוד יש להקשות מדברי הגמ' (בבא בתרא פח ב) "בא וראה של כמידת הקב"ה מידת בשר ודם" ומוכיחה זאת מכך שבפרשתנו בברכות שאמר משה, המרחק בין האות הראשונה שבפרשה לאות האחרונה אינו אלא של ח' אותיות בסדר האל"ף בי"ת, בעוד המרחק בין האות הראשונה לאחרונה בקללות הינו של כל כ"ב האותיות, ולעומת זאת הברכות והקללות בפרשת בחוקותי שנאמרו מפי הקב"ה ההיפך הוא הנכון, שבקללה ישנם ח' אותיות ובברכה כ"ב. כלומר, הקב"ה הביא ברכה שלמה וקללה חסרה, ואילו משה הוכיחם בקללה שלמה ובברכה חסרה. ומבואר שמשה החמיר בתוכחתו יותר מהקב"ה, ולכאורה זהו ההיפך מדברי רש"י שמשה רבינו הקל בתוכחתו.

ובישוב מה שריבה משה בקללותיו נראה ליישב על פי המדרש (תהילים ו) המביא משל למלך שכעס על בנו שסרח, ונשבע לזרוק עליו סלע גדול. כשוך חמת המלך התחרט על דברו, אבל לא היה יכול להפר את שבועתו. בא חכם גדול ויעץ לו לרסק את הסלע הגדול לאבנים קטנות, ולזרוק את אבני החצץ על הבן. ואפשר שהוא הדין בענייננו. הקב"ה קבע קללה גדולה בתוכחתו ולא היה יכול משה רבנו יכול לִפחות הימנה, אך כדי להקל בכל זאת על העונש, חילקו משה רבנו להרבה עונשים קטנים, וכך יכול עם ישראל לסבול עונש כבד זה. ונמצא שאף בריבוי הקללות יש ברכה לעם ישראל.

ובישוב דברי הגמ' שמשה רבינו קללם קללה גמורה וברכה חסרה ואילו הקב"ה להיפך, נראה לבאר שאין זה מרצונו של משה להחמיר בקללות אלא מענין אחר כפי שיתבאר. בפרשת דברים (א יא) אמר משה לישראל "יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם", וביאר רש"י שכאשר בירך משה את ישראל שיתרבו פי אלף טענו לו ישראל שהקב"ה נשבע לאברהם שיברכו ללא גבול, ומדוע מצמצם זאת משה לאלף בלבד. וענה להם משה "זו היא משלי [אלף פעמים] אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם [ללא גבול]", ויש להבין מדוע צמצם משה את ברכתו מברכת הקב"ה, וכי לא יכול היה לברכם ללא גבול.

והיסוד בזה שברכה אין עניינה הוצאת מילות הברכה גרידא, אלא נובעת היא מרצון וצפייה אמיתית שאותו הדבר אכן יתקיים, וכיון שכך אין האדם יכול לברך אלא ברכה שיש לו בה השגה, ואין יכול לברך בדבר שהוא מעבר לתפיסתו, לפי שרק בדבר שהאדם משיג יכול הוא לרצות באמת שהאחר יזכה לאותו הדבר. והנה, השגתו של האדם מוגבלת היא ואינה יכולה להשיג דבר אין סופי, לפיכך ברכם משה בברכה כפי השגת האדם "יוסף עליכם ככם אלף פעמים".

ונראה שזהו ביאור דברי הגמרא (בבא בתרא פח ב) שהו"ל. שאין כוונתה לומר שמשה רבינו רצה להחמיר בקללתו ולהקל בברכתו ואצל הקב"ה להיפך. אלא הגמ' מציגה את מוגבלותו של האדם ביחס לאין סופיות של הקב"ה. וכך הוא ביאור הדברים, משה רבינו ברכם בח' אותיות כלומר ברכה מוגבלת כפי השגתו, ואילו הקב"ה שאין בו גבול ברכם בכ"ב אותיות כלומר ברכה אין סופית. ומאידך, לענין קללה קיללם משה בכ"ב אותיות כלומר הסתר פנים מוחלט לפי שאין בשר ודם יכול להשיג הסתר פנים חלקי שבאותה שעה יכול לשתף דין ורחמים ביחד אלא האדם או כולו חסד או כולו רחמים, ואילו הקב"ה שהוא כל יכול קללם בח' אותיות כלומר אף בזמן כעס אינו נוהג אלא בדין חלקי ואין כולו דין. וכל דברי הגמ' לא באו אלא להוכיח את גדלותו של הבורא ביחס לשפלותו של האדם, כפי שמצינו במקומות רבים (ברכות י א; שם מ א ועוד).