רחמנותם של ישראל

"ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך" (פרק יג פס' יח). פירוש, עיר שרוב יושביה עבדו עבודה זרה, נצטווינו להרגם בסיף ולשרוף את כל רכושם, והבטיחה התורה שפע של רחמים לאותם שיהרגו את אנשי עיר הנידחת. והנה, הכתוב תולה את שכר נתינת הרחמים בהבטחה שניתנה לאבותינו. ויש לידע, היכן מצינו שנשבע הקב"ה שבשכר שנעשה דין באנשי רשע יתן לנו הקב"ה רחמים.

ובעיקר קבלת הרחמים בהריגת אנשי עיר הנידחת כתבו המפרשים (דעת זקנים; רא"ש; בכור שור) "ונתן לך רחמים – כיון שלא ריחמת על מכעיסיו הוא ירחם עליך", ומשמע שחלף האכזריות שנעשתה לשם שמים, ייתן הקב"ה תמורתה השפעה של רחמים. ויש להעיר, שכידוע מידתו של הקב"ה לשלם במידה כנגד מידה (סוטה ח ב), ובשלמא אם תחת הריגת אנשי עיר הנידחת היה השכר שאף הקב"ה יפרע מאויבינו, היה בזה מידה כנגד מידה, אולם עתה שכנגד האכזריות מבטיחה התורה שנזכה לרחמים יש להבין היכן היא המידה כנגד מידה.

מבואר בגמ' (יבמות עח ב) שדוד המלך נמנע מלצרף את ה"נתינים" לעם ישראל כיון שזיהה בהם את מידת האכזריות, ואילו אצל עם ישראל נאמר "ונתן לך רחמים ורחמך", שמידתם רחמים. ויש להקשות, שפסוק זה עוסק בשכר שהקב"ה ייתן לעם ישראל עבור הריגתם של אנשי עיר הנידחת, והיאך למד מכך דוד שזוהי תכונתם של ישראל מטבע ברייתם. עוד יש להקשות דכתב הרמב"ם (שמונה פרקים פרק שביעי) שדוד המלך לא בנה את בית המקדש כיון שנמצאה בו מידת האכזריות במלחמות הרבות שהנהיג. וקשה, מדוע לא התקיים בו הכתוב "ונתן לך רחמים ורחמך" שבמַקום שמתנהגים באכזריות במצוות שמים, הקב"ה משפיע על האדם מידת רחמים.

ובישוב הקושיות יש להקדים ולהקשות מהכלל הנקוט בידינו "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ב) שאין שכר המצוות ניתן בעולם הזה, והיאך בהריגת אנשי עיר הנידחת מבטיחה התורה שכר גשמי חלף המצווה. והביאור בזה, על פי מה שכתב בס' טעמא דקרא (להגרח"ק פ' חיי שרה) שכוונת חז"ל במה שאמרו "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" שאין מציאות שהאדם יפסיד או יאונה לו רע בשל קיום מצווה [אולם במקום שבלאו הכי נגזר על האדם הפסד, אפשר שיקרה הדבר תוך כדי עשיית מצווה], וכמאמר הנביא (ישעיהו לב יז) "והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם".

ולפיכך אברהם אבינו לאחר עקידת יצחק שבה פעל באכזריות כנגד טבעו, הבטיחו הקב"ה "כי ברך אברכך וגו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעתי בקולי" (בראשית כב יז-יח) כלומר, שמלבד ההבטחה לאברהם אבינו שמידת הרחמים הטבועה בה לא תינזק (משך חכמה שם), הבטיחו הקב"ה שאף זרעו אחריו יהיה טבוע בו מידת רחמים, ועל כן אומרת הגמ' (ביצה לב ב) "כל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו", לפי שזרעו של אברהם מובטח שיהיה בו רחמים מטבע ברייתו.

וזהו שכתבו המפרשים שההורגים את עיר הנידחת חלף מידת האכזריות שהשתמשו בה, יזכו למידת רחמים, שאין זה בתורת שכר, אלא כמילוי החסר שנוצר, דמכיון שהאדם נפעל כפי פעולותיו (חינוך מצוה טז) ואף אדם הרחמן מטבעו על ידי אם יעשה מעשים אכזריים יהפך טבעו לאכזר (יעויין באור החיים), לפיכך הבטיח הקב"ה שהאדם לא ינזק מכך וישיב אל האדם את מידת הרחמים שהייתה טבועה בו קודם הריגת אנשי העיר.

ומעתה מתבאר היאך למד דוד מהבטחה זו שטבעם של עם ישראל היא מידת הרחמים. לפי שלא הבטיח הקב"ה נתינת שכר של רחמים, אלא רק להשיב את אותה מידת הרחמים שהייתה טבועה בעם ישראל קודם לכן – ומוכח מכאן, שטבעו של היהודי הוא רחמן. ולפיכך, דוד המלך שמטבעו נולד אדמוני עם תכונות של מלחמה (ב"ר סג יא), לא נזדכך במידת הרחמים בעבור מלחמותיו, כי כל ההבטחה של "ונתן לך רחמים" אינה אלא שלא יהיה עושה מעשה מצווה נפסד, אולם אין זה מקנה לו זכויות יותר על מה שלא היה לו קודם.