השפעתו של הצדיק

"ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם" (פרק י פס' ו) והקשה רש"י מה עניין מיתת אהרן לתוכחתו של משה. ועוד, שבסדר המסעות בפרשת מסעי מבואר שממוסרה נסעו לבני יעקן ולא כמבואר כאן, שנסעו מבני יעקן למוסרה. ועוד, שמיתתו של אהרן לא הייתה במוסרה אלא בהר ההר. ותירץ שאכן נפטר אהרן בהר ההר ונסתלקו ענני כבוד, וכששמע מכך מלך ערד חשב שסרה ההגנה מבני ישראל ובא להלחם עמם, ויַראו ישראל וחפצו לחזור למצרים, ושבו במסעותיהם לאחוריהם עד מוסרה, שם נלחמו בהם בני לוי והרגו מישראל ח' משפחות ומשבט לוי נהרגו ד' משפחות, ולאחמ"כ עשו שם הספד על אהרון ונחשב דכביכול נפטר במוסרה.

מבואר ברש"י שעד מוסרה לא הספידו בנ"י את אהרן. ויש להבין, שהרי מבואר בתורה "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ כט) לפי שהכירו במעלתו של אהרן שהיה רודף שלום ומטיל אהבה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו (רש"י) ומדוע אפוא לא הספידוהו. ועוד, שמבואר בגמ' (מו"ק כז ב) שהבכי יש בו יותר צער מן ההספד, וממילא אם בכו עליו כל שכן שהספידוהו. וביאר בתרגום יב"ע שודאי בנ"י הספידו את אהרן אולם הם "התרשלו בהספדו". ויש לידע מה נחסר באותו הספד, ובמה התעוררו להשלימו במוסרה.

עוד יש להבין, דמבואר ברש"י שבאותה מלחמה במוסרה מתו ד' משפחות משבט לוי. והנה, בני ישראל שפרשו לאחוריהם לשוב מצרימה – רשעים היו, שנאסר עליהם לשוב למצרים, ושבט לוי נלחמו עימהם מלחמת מצוה להשיבם לארץ, וכתב הרמב"ם (מלכים ז טו) "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה", וקשה אם כן, היאך נהרגו במלחמה זו כה רבים משבט לוי. עוד יש להבין, שהתורה מציינת שפטירתו של אהרן הייתה "בהר ההר על גבול ארץ אדום" (במדבר כ כג) וכתב רש"י "מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשיו הרשע נפרצו מעשיהם, וחסרו הצדיק הזה", ויש להבין איזה חיבור היה להם עמם, הרי כלל לא עברו בגבולם אלא סבבהו בדרך סחור סחור עד שקצרה נפש העם בגין זה.

והנראה בזה, על פי היסוד, שצדיק משפיע על דורו לא רק במה שמוסר תורתו לאחרים ומאלפם בינה, אלא עצם הימצאותו משפיע לטובה. ועל כן אומר המדרש (ב"ר סח ו) עה"פ "ויצא יעקב מבאר שבע" (בראשית כח י) שאף על פי שהיה יעקב "יושב אהלים" ושקד על תלמודו בצנעה ואף השאיר אחריו בבאר שבע את יצחק ורבקה, אעפ"כ יציאתו של יעקב עשתה רושם ופנה חלק מזיוה והדרה של העיר. ובס' נחלת יעקב (לבעל הנתיבות פ' נצבים) ביאר בכך את הגמ' (גיטין נב א) שרבי מאיר בעצם הימצאותו במקום מריבה, השפיע על האנשים לילך בדרכי שלום, אף שלא דיבר עימהם, לפי שהצדיק משפיע ומקרין סביבתו.

עוד יש לידע, שמקומם של אנשי רשע משפיע על האדם לחטוא, וכמו שכתב רבינו חיים ויטאל (טעמי המצוות סו"פ שמות) "והשיב לי [האר"י הקדוש] עם מה שכתב רשב"י ע"ה [בזוהר ח"א קיז] על הפסוק ועברתי בארץ מצרים [והטעם שלא שלח ה' מלאך להוציאם ממצרים אלא הוציאם בעצמו] כי ארץ מצרים מקום טומאה ביותר, היה פחד שאם היה יורד מלאך לשם יכול היה להיפגם באותו כח טומאה", ובזוהר (ח"ב מט א) מתואר מקום שנרצח שם כהן ומיני אז כל העובר במקום זה נמשך לרציחה, וכהנה רבות.

ועתה יש ליישב את כל הקושיות כמין חומר. בני ישראל אכן הספידו את אהרן אולם התמקדו בהספדם על האבידה הפרטית שכל אחד איבד במה שקיבל מאהרן שפעל והשכין שלום ביניהם, אולם לא הספידו את כח השלום שאהרן הקרין והשפיע על כל הדור בעצם הימצאותו. וכשחנו ישראל סביב אדום, שמידתו אכזריות ועל חרבו יחיה, וכמו שמצינו שמיד יצא בעם כבד בדרך מלחמה ומריבה, הושפעו ישראל ממנו ואיבדו מהשפעתו של אהרן, ועל כן באותה שעה נגזר דינו של אהרן להסתלק כמבואר ברש"י, לפי שכלתה ממנו זכות הציבור שבעבורם חי. ולאחר מיתתו כשחזרו ישראל לאחוריהם ורצו שבט לוי להשיבם – במקום לנהוג עימהם בדרכי נועם ולשכנעם בטוב ארץ ישראל  -רדפו אחריהם להחזירם בכח הזרוע, וכיון שנהגו שלא כדין נחסרו מהם ד' משפחות. אולם לאחר המלחמה התיישבו בני לוי בדעתם על מה קרה להם ככה שנהגו שלא כפי טבעם, והסיקו שקרתה להם זאת בגלל חסרונו של אהרן, או אז השכילו להבין עד כמה הושפעו מאהרן בעצם הימצאותו בקרבם, והתעוררו להספידו על כך, ובכך נתקן מה שהיה חסר בהספדם מתחילה.