שלח | הפחד מפני ההצלחה

ישנה אמרה ידועה, שאנשים מפחדים מפני הצלחה יותר מאשר הם מפחדים מפני כישלון. אם נבין את הרעיון הזה, יתכן ונקבל מבט חדש אודות המניע של חטא המרגלים המובא בפרשתנו.

לחטא המרגלים יש השלכות דרמטיות עד עצם היום הזה – גלות עם ישראל מארצו. יחד עם זאת, המניע למעשי המרגלים הוא ללא ספק תעלומה גדולה. מה גרם לאותם מרגלים – נשיאי שבטים, אנשי מעלה ורוח, להוציא את דיבת הארץ רעה, להניא את לב עם ישראל ולהכניס בליבו פחד מפני הכניסה לארץ עד כדי בכי – "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א)?

חכמים במדרשים השונים ורבותינו הראשונים כמעט כולם מתעסקים בשאלה זו, כדאי לעיין בדבריהם.

אחד ההסברים המפורסמים הוא, שבני ישראל לא חששו מפני כישלון ירושת וישיבת הארץ, והם וודאי לא חששו שמא הארץ איננה טובה אלא להיפך – הם הכירו והאמינו היטב בטוב הארץ ובשלל סגולותיה החומריות והרוחניות. הם ידעו בבירור שהקדוש ברוך הוא יעשה להם ניסים והם יירשו את הארץ בקלות, ודווקא ההצלחה הצפויה היא זו שהרתיעה אותם. מדוע?

מה היה מצבם של בני ישראל עד עכשיו? הם אכלו את המן שירד להם מן השמים. הם שתו מים מבאר מופלאה. הם היו מוקפים בענני כבוד שהגנו עליהם. הם היו בקשר "רציף" עם השכינה. מעולם לא היה עם כל כך קרוב לאלוקים כמו עם ישראל בתקופת שהותם במדבר. לא היו להם בעיות של פרנסה, דיור, ביטחון, רווחה וכדומה, וליבם היה פנוי לשמוע בצמא את דבר השם ולהתקרב אליו.

מה יהיה מצבם אם ייכנסו לארץ? הם יצטרכו להילחם מול אויבים, לייצר כלכלה, לעבד את האדמה, לדאוג אם יהיה מספיק גשם לגידול היבול, וכל שאר הסחות הדעת הנובעות מהחיים בעולם הזה. בני ישראל דאגו – מה יקרה לקרבה שלהם לאלוקים? כאן, במדבר, הם יכולים לבלות את כל חייהם בלימוד התורה כשצרכיהם הגשמיים מסופקים להם מבורא עולם "על מגש של כסף". שם – בארץ, הם חששו להיות כמו עוד אומה בעולם של עמים, עם אותן בעיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, שעל כל עם להתמודד אתן.

המרגלים רצו להמשיך לחיות קרוב לאלוקים בדרגת קירבה גבוהה ביותר.

זאת הסיבה האמתית שהסתתרה בעומק ליבם של המרגלים, כל שאר הטענות היו "סיפור כיסוי"  שדרכו יהיה קל יותר לשכנע את העם לסרב לכניסה לארץ.

מהי אם כן הטעות של המרגלים? הם לא הבינו, שזה בדיוק מה שאלוקים מבקש, וזה מה שמייחד את העם היהודי – לעבוד את הבורא מתוך העניינים הארציים. למצוא את האלוקות בתוך עבודת האדמה. בעוד שאחרים מבקשים להרים את האנשים לשמים, שואפת היהדות להביא את השמים לארץ.

המרגלים ידעו שהם יצליחו להיכנס לארץ בקלות, מה שהרתיע אותם הוא היום שאחרי ההצלחה. הם חששו שהם לא יצליח לעמוד במשימה של הורדת השמים לארץ.

לא קלה משימה זו. טבע בני אדם הוא לראות קודם כל את הארץ, וניתן לראות זאת באופן מפעים בדין ודברים בין משה למרגלים בפשוטו של מקרא:

בני ישראל יצאו למשימת הריגול הראשונה שלהם. מטרת הריגול הייתה לראות את מצבה של ארץ ישראל, הארץ שפניהם מועדות אליה. משה מכוון את המרגלים לשים לב לפרטים הבאים: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ, הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב, וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִיא, אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים, וּמָה הָאָרֶץ, הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר יג, יח– כ).

רש"י כותב (פסוק יח) בשם המדרש, שהבדיקה "וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" נועדה לבדוק האם האנשים עצמם חזקים או חלשים – "סימן מסר להם. אם בפרזים יושבין – חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבים, חלשים הם". כלומר, אם העם יושב בערים פרוזות ללא חומה, סימן שהאנשים חזקים ובטוחים בעצמם, אולם אם הם יושבים בערים בצורות מוקפות חומה, סימן שהם חלשים וחסרי ביטחון.

בפועל, המרגלים ציינו ודיווחו שהערים אכן בצורות, אולם מסקנתם הייתה הפוכה ממה שאמר להם משה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (יג, כח). המסקנה שהמרגלים הגיעו היא הפוכה ממה שמשה אמר. משה אמר שערים בצורות זהו סימן לחולשה, והם אמרו שלמרות שהערים בצורות, העם עז, ויש שם ילידי ענק.

אין ספק שמראה הערים הבצורות והחומות הגבוהות עשה רושם על המרגלים, ואפשר להיכנס לחשיבה שלהם. הם חיו במדבר, באהלים זמניים ושבריריים. החומות והביצורים סביב הערים וודאי השפיעו באופן פסיכולוגי על המרגלים וגרם להם לחשוב שהחומות הללו בלתי עבירים. לכן הם מסיקים את המסקנה הלא נכונה: הערים חזקות, ולכן האנשים חזקים. למעשה ההפך הוא הנכון: הערים חזקות, ולכן האנשים חלשים. אנשים חזקים לא צריכים לחיות מאחורי חומת מגן.

התגובה האלוקית לחטא המרגלים הייתה "טבעית" – עיכוב הכניסה לארץ, ושהייה במדבר במשך ארבעים שנה (שנה כנגד כל יום של ריגול), ללא שום חומות וביצורים גשמיים. הארכת השהייה נועדה ללמד את בני ישראל, שלא הקירות מגינות על האדם אלא רק בורא עולם. כך גם הוכיח אותם משה: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר, עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. השם אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ השם אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בהשם אֱלֹהֵיכֶם" (דברים א, כח-לג).

אין ספק שנוכל לשפר את איכות חיינו אם נתחזק בנקודה הזאת – "השם אלוקיכם ההולך לפניכם, הוא ילחם לכם". לא הקירות והחומות הבצורות מגינים על האדם במלחמת החיים, אלא רק רצון השם.

ה"שפת אמת" בביאורו לפרשה זו מוסיף נקודה יפה.

לפני שבני ישראל נכנסו לארץ, יהושע – שירש את המנהיגות ממשה, שלח שוב מרגלים: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). המפרשים שואלים, מדוע יהושע שלח שוב מרגלים? הרי יהושע עצמו היה אחד משנים עשר המרגלים, והוא מודע היטב לסכנה הכרוכה בדבר. למה להכניס שוב פעם אנשים לניסיון שמי כמוהו יודע שגדולים וטובים נכשלו בו?

ה"שפת אמת" אומר תשובה נפלאה בדרך הדרש. בשליחת המרגלים הראשונה, התורה מפליגה בשבח המרגלים: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". כולם היו נשיאי שבטים, חשובים ומרוממים. תחושת החשיבות הזו הכשילה אותם. הם לא ביטלו את עצמם בפני רצון הבורא. לכן, כשבעיני שכלם ולאור השיקולים שלהם הם לא רצו להיכנס לארץ, הם התייאשו ואמרו לבני ישראל – אי אפשר להיכנס לארץ.

אולם יהושע שלח אנשים עם יותר ענווה. אנשים שסומכים בעיקר על השכל האלוקי ולא רק על שכל בשר ודם: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ". מה הפירוש "מרגלים חרש"? רש"י מביא את דברי המדרש: "חרש – חרס. הטעינו עצמיכם קדרות כדי שתהיו נראין כקדרין". כלומר, יהושע הורה לאותם מרגלים להתחפש לאנשים פשוטים מוכרי קדרות.  בפשטות, המטרה בתחפושת היא כדי שלא יבחינו בהם. אולם ה"שפת אמת" כותב עומק נוסף:

יש הבדל בין כלי חרס לכלי מתכות. לכלי מתכות כדוגמת כסף, נחושת, עור וכדומה, יש חשיבות גם לכלי כשהוא עומד בפני עצמו. לעומת זאת, חרס הוא כלי פשוט. בוויטרינה אנחנו רואים הרבה כלים יפים בעלי ערך שמעולם לא היה בהם מילוי. אולם כלי חרס, עיקר מהותם הוא הפנימיות, כל החשיבות שלהם זה מה שיש בתוכם (אגב, זאת הסיבה שכלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו ולא דרך דפנותיו, ואילו כלי מתכות וכלי עור מקבלים טומאה גם דרך דפנותיהם החיצוניים. אין כאן המקום להרחיב בעניין זה).

אותם מרגלים ששלח יהושע, התחפשו למוכרי כלי חרס, כלומר, הם הסתכלו על עצמם רק בתור כלי שרת לקדוש ברוך הוא, ללא מתן חשיבות מוגזמת לעצם הכלי ולעצם ישותם החומרית, אלא הם ידעו שהם צריכים לבטל עצמם בפני הבורא ולמלא את כל פנימיותם ברצונו. לכן אותם מרגלים הצליחו במשימה.

כאשר אדם יודע שהוא כלי שרת עבור הקדוש ברוך הוא, אזי בונה הוא את "חומת" האמונה בנפשו פנימה, והיא זו שמגנה עליו גם מפני כל מה שקורה בחוץ.