הרב מאיר אסטריק"ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" (פרק ז פס' ט). פירוש, בשונה מבני גרשון ומררי שניתנו להם עגלות על מנת שייסעום בנשיאת המשכן, לבני קהת לא ניתנו עגלות, לפי שתפקידם לישא את כלי הקודש [הארון המנורה וכדו'], ומפאת קדושתם יש לנשאם דווקא בידיים. ובגמ' (סוטה לה א) "דרש רבא מפני מה נענש דוד [שמת עוזא בגללו], מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" (תהילים קיט נד), אמר לו הקב"ה, דברי תורה שכתוב בהן "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג ה) אתה קורא אותם זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהן בכתף ישאו" ואיהו אתייה בעגלתא [ודוד הביא את ארון ה' בעגלה, ובכך טעה ועל ידי זה מת עוזא]". ויש להבין מדוע הכשילו הקב"ה דווקא בדבר זה.
ובגמ' (מנחות צט א) "אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסוּדה דכתיב [אצל משה ששבר את הלוחות] 'אשר שברת' [אמר לו הקב"ה למשה] יישר כח ששברת". ויש להבין מדוע שבירת הלוחות מכונה "יסוּדה של תורה". והתמיהה מתעצמת נוכח דברי חז"ל (עירובין נד א) "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות – לא נשתכחה תורה מישראל", ונמצא שאדרבה בשבירת הלוחות ישנה ביטולה של תורה שמעתה משתכחת תורה מישראל, ולא ייסודה של תורה. ועוד, כיון שעל ידי שבירת הלוחות נשתכחה התורה מדוע שיבחו הקב"ה למשה "יישר כח ששברת".
התורה מסתיימת בפסוק "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד יב) וברש"י "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם". ויש להקשות שנפסק להלכה שאין מסיימים בדבר רע (רמ"א או"ח קלח), ושבירת הלוחות שעל ידה משתכחת התורה לכאורה דבר רע הוא.
והביאור בזה, ששכחת התורה אינה עונש חלילה אלא מתנה טובה שנתן לנו הקב"ה, כמבואר במדרש (קה"ר א יג) "לטובתו, אדם לומד תורה ושוכח, שאלו היה לומד תורה ולא שוכחה, היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה", נמצא שעל ידי שכחת התורה והצורך לחזור ולהתייגע בה אנו זוכים לדבוק בקב"ה.
אמנם כל זה נצרך לאחר חטא העגל, אך קודם לכן בלוחות הראשונים שפסקה מישראל זוהמתן (שבת קמו א) אף ללא השכחה היו בדבקות מוחלטת בקב"ה. ולעתיד לבא שיחזרו עם ישראל לטהרתם תסור שכחת התורה כמבואר במדרש (שיהש"ר א טו) "ישקני מנשיקות פיהו" [אמרו ישראל למשה] הלוואי יתקע הלמוד תורה בלבנו [ונהיה למדין ולא משכחין] אמר להם משה – אין זו עכשיו, ולעתיד לבא הוא, שנאמר (ירמיה לא לב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבה".
ובעיקר טעותו של דוד שנשא את הארון בעגלה, ביאר הכלי יקר (לר"ש לאניידו שמואל ב ו ג ד"ה ועתה) שהארון שנשא דוד לא היו בו אלא שברי לוחות (יעויין ילקו"ש שמו"א קב), וחשב דוד שהכתוב "כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" עוסק בלוחות השלימות, אך שברי לוחות אדרבה יש להביאם על עגלה, כדי לחלוק כבוד לארון כשיהיו בו הלוחות השלמות להוליכו בכתף "והוא טעות כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, למעלת השברי לוחות".
ועתה נשוב להערה בה פתחנו, מדוע הכשילו הקב"ה לדוד דווקא בענין זה. דהנה כתב המהרש"א (סוטה שם) שהתביעה על דוד שקרא לדברי תורה "זמירות" הוא שזמר אינו צריך להיות בפי האדם בכל עת בכדי שלא ישתכח ממנו, אבל דברי תורה צריכים תמידיות שלא ימושו מפיו כדי שלא ישתכחו ממנו. וכיון שהיה לדוד חסרון מה [לפי דרגתו] בחשיבות החזרה על דברי תורה ממילא בא לידי טעות לזלזל בשברי לוחות שכל מטרתם כאמור לגרום לחזור שוב ושוב על דברי תורה, ונמצא עונשו מכוון במידה כנגד מידה. ויש להוסיף, שדייקה התורה וכתב "בכתף ישאו" ולא "בידם ישאו" – מפני שזאת התורה אין די שיכבדוה וישאוה בידיים, אלא צריכה להיות כעול על הצואר [שהוא הכתף] ורק על ידי עמל ויגיעה בתורה הקדושה זוכים לדביקות אמיתית בקב"ה שזוהי תכלית כל הבריאה.