הרב ירחמיאל קראם"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מ"ב)
כמה ממפרשי התורה עמדו על עובדה תמוהה הבולטת בתוך פסוקי הקללות. הלא זכירת זכותם של האבות הקדושים אינה אלא עידוד ונחמה. הזהו המקום לקביעת מילים אלו, במרכזה של פרשת הקללות?
נדרשים אנו כאן לביאורו הנפלא של השל"ה הקדוש, המפרש בספרו כי אכן גם מילים אלו מהוות חלק בלתי נפרד מגופה של התוכחה. שכן, לא הרי חומרת דינו של זה שהתחנך בבית טובים כמו של זה אשר התחנך חינוך קלוקל. עובדת זכירת ברית אבות, שנקבעה במרכזה של התוכחה, מלמדת כי אף זו מן התוכחה. יש כאן הסבר לחומרת העונשים הקשים העתידים לבוא על עם ישראל באם לא ישמרו את מצוות התורה. התורה מתארת כי דווקא בשל העובדה שעם ישראל בא משושלת כה קדושה גורמת לעונש קשה ונתבע יותר משאר העמים אשר אינם מיוחסים לאבות אלו.
ועוד מוסיפה התורה: "והארץ אזכור". אזכור להם גם את עובדת היותם חוטאים בפלטרין של מלך.
להסבר זה הוסיף המגיד מדובנא משל נאה הבא להסביר את סדר האבות שבפסוק. משל למשפט שנערך לשני אנשים שנתפסו. לפני השופט הובא הנאשם הראשון. הנאשם נשאל לזהותו ופרטיו האישיים, אך פתח הנאשם והזכיר את שם אביו, ציינו כל הנוכחים באולם בית המשפט כי זהות האב ידועה להם היטב. מדובר בגנב מפורסם, גנב בן גנב. לאחריו עלה הנאשם השני, אשר נשאל גם הוא לאותם פרטים. בתשובתו סיפר הנאשם כי אביו היה רב ומורה הוראה ידוע ומוערך, על אתר גזר השופט את דינם של השניים, כאשר הוא מחמיר מאוד בעונשו של השני. "הסיבה היא" הסביר השופט, "הלא הנאשם הראשון הינו גנב בן גנב, מה הנך דורש ממנו? אך אתה, באת ממשפחה טובה, חברה מצויינת, מה לך ולגניבות?".
עוד השופט מדבר והנה התערב גם השופט השני, שהיה מבוגר יותר: "הלא אני הכרתי עוד את סבו אשר היה סמל לניקיון כפיים"… ומתוך הקהל נשמע קול ישיש שנכח באולם: "ואני עוד זכיתי להכיר את אבי סבך כמה צדיק הוא היה…"
כלומר, לא רק אביו היה צדיק אלא גם אבי אביו…
ולכן גם סדר האבות מוזכר בסדר הפוך, תחילה יעקב, אחר כך יצחק ורק לבסוף אברהם. מתברר כי לעם ישראל לא היה רק אב צדיק אלא גם סב צדיק, ולכן נדרש עונש בהתאם.
יסודות אלו פותחים לנו פתח להבנת עונשם של תלמידי רבי עקיבא, אשר מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה. האומנם דווקא הם לא נהגו כבוד, האם לא היו עוד אנשים בדור שחטאו בחטא זה?
התנא רבי שמעון העמסוני אומר: "כל מקום שבו נזכרה המילה 'את' בתורה, הרי היא ריבוי". עד שהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא" ולא ידע מה לרבות שהרי לא יתכן דבר הדומה לקב"ה ולכן פירש. ורבי עקיבא דרש במקומו: "את ה' אלוקיך תירא – אלו תלמידי חכמים".
רבי עקיבא לימד כי למרות המרחק העצום בין הקב"ה לברואיו, רוחשת התורה כבוד רב לתלמידי חכמים, הנחשבים כנציגים של הקב"ה בעולם, והאדם מצווה על מוראו. כה נכבד הוא תלמיד חכם עד שהוקש מוראו למורא המקום. אלו דברים שאין הפה יכול לבטא ולא האוזן לשמוע לולא נאמרו ע"י אחד מגדולי התנאים.
דווקא בבית מדרשו של רבי עקיבא, האיש אשר לפנים ביקש תלמיד חכם כדי לנשוך אותו כחמור שובר עצם, למדו על מושגי גבהות המיוחסים לחכם. גם בבתי מדרשם של תנאים אחרים ידעו על חשיבותו של תלמיד חכם ועל מעמדו המכובד, אך אף אחד לא העלה אותו בשבעה רקיעים והשווה את מוראו למורא המקום, כמו שעשה זאת רבי עקיבא. ודווקא משום כך נתבעו תלמידיו על שלא נהגו כבוד זה בזה.
שהרי, כמו שאמרנו. דין שונה למי שהתחנך אחרת.