הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וכו' ונתתי גשמיכם בעתם וכו'" (פרק כו פס' ג-ד) כשנתבונן בברכות והקללות, נמצא, שהברכות – מעטות הן, יבול מבורך, שלווה מאויבים, והשראת השכינה. אך מנגד, הקללות – מרובות הן מאוד. והדבר מתמיה, שלא זו בלבד שאין הברכות והקללות שוות, אלא שהקללות עודפות הן על הברכות. וביותר קשה, שהרי הגמ' (סוטה יא א) דורשת שאצל הקב"ה מידה טובה מרובה ממידה רעה פי חמש מאות, אם כן אפוא, ראויה הברכה להיות מרובה מן הקללה ולא להפך. ונראה הדבר שלקתה מדת הדין. ובפרשת כי תבא (כח כט וברש"י שם) קוראת התורה לקללות – "ברית". ויש להבין, שהרי ברית ביסודה היא דבר משמח המראה על קשר ונאמנות בין הצדדים, וכפי שב'ברית מילה' עושים סעודת מצווה ושמחים, לפי שעל ידי הברית מתקשר התינוק אל עם הנצח. וכאן מוצאים אנו להיפך שעיקרה של הברית מתבטא בקללות רבות ושונות.
ולהבנת העניין יש להקדים ולבאר את עניינה של הכתובה שניתנת לאישה בזמן נישואיה. במבט ראשון, מטרת הכתובה הוא לדאוג למזונותיה של האישה שיהיו מצויים לה אף אם תתאלמן או תתגרש, אולם גילו לנו חז"ל שעומק נוסף יש בכתובה שעניינה "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (יבמות לט א ועוד). ובפשטות הכוונה שתקנת הכתובה היא לדאוג לאישה לבל יעזבוה בנקל. אולם בגמרא (כתובות נו ב) אומר רבי מאיר שהפוחת לאישה מסך כתובתה נחשב כחי עם אישה ללא מסגרת נישואין, ואם עניין הכתובה לדאוג לאישה, היאך אישה שפחתו לה מן הכתובה לוקה בכפליים, גם שאין היא מקבלת את זכויותיה ובנוסף נחשבת כאישה המתנהגת שלא בצניעות הראויה.
והביאור בזה, שעניינה של הכתובה לחזק את הקשר בין האיש לאשתו, שכאשר יודע האדם את ההפסד הגדול הכרוך בגירושין, הרי שמחשבה זו כלל לא תעלה בליבו, אולם, כאשר פוחת האיש מסכום הכתובה, וממילא, אין בו כ"כ יראה מלגרש את אשתו, אזי, אף כאשר אינו מגרשה מהות הקשר ביניהם פחותה לפי שיודע האדם שבקלות יחסית יוכל להתיר את הקשר, וקשר שניתן להתירו בקלות גם כשאין מתירים אותו הרי הוא קשר חלש. והוא שאמר ר"מ שכל הפוחת מסכום הכתובה קשר נישואיו חלש יותר, ודומה הוא במקצת כמי שאינו נשוי. משום היסוד בכתובה בפרט ובהסכמים בכלל, שהכוח הגורם להסכם להתקיים הוא הקנס שקיים במקרה של הפרת התנאים.
עוד יש להקדים את עומק הקשר וההתחייבות בין הקב"ה לעם ישראל. אמרו חז"ל (שבת פח א) על הכתוב "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט יז) [שלא כתוב למרגלות ההר אלא לתחתית], מלמד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית. והקשו התוס' מדוע הוצרך הקב"ה לכפותם, והלא כבר הסכימו ישראל ואמרו "נעשה ונשמע". ותירץ המהר"ל, דהקשר בין עם ישראל לקב"ה משול בחז"ל כקשר של נישואין – וכל קשר של נישואין ניתן לשבירה ע"י גט, ורק במקרה יחיד הבעל מאבד את זכותו לגירושין, כאשר הוא יוצר את הנישואין ע"י כפיה (דברים כב כט). וכיון שרצה הקב"ה שהקשר לעם ישראל יהיה לו קיום עולמי, ללא אפשרות של ניתוק, יצר הקב"ה את הקשר ע"י כפיה.
ובכך מתיישב מה שהקשינו, היאך קוראת התורה לקללות "ברית", והרי ברית זהו מאורע משמח – ולהמבואר מיושב הפלא ופלא. שברית בנויה על התחייבות וקשר בין שני הצדדים, והקב"ה במעמד הר סיני התחייב כביכול לקשר בל ינתק על ידי כפיית הר כגיגית, ורצה הקב"ה שאף מצד עם ישראל תהיה זו התחייבות גמורה בלא אפשרות של ניתוק כלל. וכפי שהתבאר, ככל שהקנס בברית גבוה יותר, הדבר מעיד על כך שהקשר חשוב יותר ובלתי ניתן לניתוק. ועל כן העניק לנו הקב"ה 'מתנה' – קללות מרובות, ולא כעונש ואיום חלילה, אלא אדרבה לבטא את גודל אהבתו ורצונו לבל תעלה בליבנו אפשרות של ניתוק כלל. ובכך מתבאר מדוע ריבה הכתוב בקללות ומיעט בברכות, משום שמטרת הקללות והברכות ליצור רתיעה מהפרת הברית, וטבע הוא באדם שפחד מעונש מניע יותר מאשר ציפייה לפרס, וכיון שהעונש הוא המחזק את הברית ביותר, ריבה בו הכתוב.