"יום השואה והגבורה" האמנם?

מידי שנה כשמגיע התאריך כ"ז בניסן, מתלבטים אנשי חינוך ביהדות החרדית כיצד לנהוג ביום השואה עם תלמידיהם. האם לעמוד דום בצפירה, אולי לומר תהילים, אולי לקרוא משניות וכמובן ממילא עולה גם נושא השואה בכללותו. נתיחס אך ורק לענין  "יום השואה".

ראשית, מבחינה הלכתית אין ליום השואה מקום בתאריך זה, כי חודש ניסן הוא חודש שאין אומרים בו תחנון ואין מספידים בו, ולכן אין טעם שנעשה זכר לשואה דווקא בחודש ניסן. אבל מעבר לכך, דווקא תאריך  זה נבחר, משום שבו פרץ מרד גטו ורשא, והציבור החילוני, שחי כל ימיו על כוחי ועוצם ידי, נותן ליום הזה חשיבות עליונה.

למעשה, זהו עיוות איום של השואה וסילוף ההיסטוריה, כי המסר שמקבלים הדורות הבאים הוא, שכל הציבור בשואה הלכו כצאן לטבח, ורק מרד גטו ורשא העלה את קרן עם ישראל למעלתו היהודית. וכך נערכת בבתי הספר הממלכתיים שטיפת מח של עשרות שנים ונקשרים זרי דפנה לראשיהם של מורדי הגטאות.

ואין לך הכחשת שואה גדולה מזו. מה לנו לטעון נגד הגרמנים ואומות העולם שמנסים להכחיש את השואה, בו בזמן שרשת החינוך הממלכתית מכחישה את השואה וגבורתה.

היכן האיזכור לגבורה יהודית שהיתה בשואה כאשר יהודי קבל בסוף יום עבודה מפרך קצת לחם ומים, נטל את  ידיו במים?.

היכן נעלמה הגדלות להסתכל על ימים אלו כהלכה? לאב שאחד מילדיו נלקח עם חמשת אלפים ילדים נוספים, היתה לו אפשרות להציל את ילדו ולהוציאו, אך הוא נקלע למבוכה הלכתית הרי אם יוציא את ילדו יקחו במקומו ילד אחר, שלא נתפס עדיין, אולי כך ימסור ילד אחר בצורת גרמא למות. אם כך, האם מותר הדבר או אסור. מסופר, שאב אחד שאל את גדול הדור באותה תקופה, והלה התחנן אל תשאל אותי שאלה כה קשה, אין לי ספרים לעיין בהם. אבל האב לא ויתר ואמר לרב אם לא תענה לי סימן שאסור להציל את ילדי. הרב לא יכל לענות, והיהודי לא הציל את ילדו והלך כל היום בשמחה ובהרגשה שעשה דבר גדול. היכן נעלמה גבורה יהודית זו ממשכתבי ההסטוריה?

רבי אלחנן וסרמן הי"ד בדרשתו האחרונה, המובאת בהקדמה לספר "קובץ שיעורים" אמר ליהודים לפני הליכתם לגרדום בקובנא, שידעו כל הציבור שאנו עכשיו הולכים לעשות עקידת יצחק וצריך להזהר שלא לפסול את הקרבן ויש לעשותו לשמה, תסמרנה שערות ראשנו מספורים כאלו.

היכן נעלמו הסיפורים על אנשים, שקיימו מצוות במסירות נפש. לפני חנוכה הפרישו חתיכה ממנת המרגרינה שקבלו והטמינו בנעלים בשביל נרות חנוכה, מסמרטוטי הפיג'מות עשו פתילים וממזרונים של ברזל עשו חנוכיות והדליקו נרות חנוכה בברכה: "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". וכשנתפסו, קשרו את ידיו של הנאשם לגופו, פתחו אצבעותיו, כסו אותן בצמר גפן עם ספירט והדליקו אותן כנר חנוכה, למען ישמעו ויראו. מדוע מעלימים את ההסטוריה האמיתית ומכחישים את השואה?

יום השואה בצורתו הממלכתית הוא פגיעה ישירה בכל הרוגי השואה באותה תקופה, ולכן ודאי שאסור לנו להתיחס אפילו מבחינה מוסרית הסטורית ליום זה. זאת ועוד, חוקרי שואה כמו ר' יהושע אייבשיץ ועוד מעידים, שגם במרד גטו ורשא עצמו השתתפו כמאתיים צעירים בלבד, י"א ארבע מאות. האם דבר זה יכול להאפיל על חצי מליון יהודים שגרו בגטו ורשא, ובהם טובי המוחות, ת"ח מופלגים בפקחותם כשכינס אנטק צוקרמן את מנהיגי היהדות בורשא לאסיפה , שהשתתפו בה כל הזרמים, כולם התנגדו למרד, כי ידעו שאם יצאו למרד, ישחטו הגרמנים את כל היהודים. בלב כולם היתה תקווה שינצלו, אך מי יקח על עצמו את האחריות למה שיעשו הגרמנים בעקבות המרד?

הפתגם למות בכבוד כהרוגי מצדה, אין לו מקום ביהדות, ואפילו על הרוגי מצדה יש דיון שלם, אם מותר ליהודים למסור נפשם שלא יפלו לטומאה ולשמד, אבל למסור נפש כדי שלא להיות עבדים ברומא מי מתיר זאת?

מעניין, שחוקר שואה כש. בית צבי, שהיה חילוני, כותב, שכל המרד כלל לא היה מרד. בעמוד 405 בספרו הציונות הפוסט אוגנדית הוא כותב, שהמרד הפעיל ארך יומיים שלושה, ואח"כ היה ניתן לכנותו בשם הגנת הבונקרים, שלא היו מחבואים, וכדי להגיע אליהם לא צריך האויב להתגבר על מכשולים, אלא לגלותם, ומאחר שנתגלו היה גורלם נחרץ. לכל היותר אפשר לקרוא לזה הגנה יהודית ולא מרד. ויותר מכך, מי שהגזים והיה לו עניין להציגו כמרד היו דווקא הגרמנים שהכינו בסיס נאות למעשי האכזריות שלהם. למחסל הגטו שטרופ היה מניע אישי חזק להגזים ככל האפשר בממדי המרד כדי לקדם את הקריירה המפלגתית והצבאית שלו. כך שאפילו מרד גטו ורשא בתור מרד , אין לו מקום לאזכור כה משמעותי.

וכשם שאין לקרוא ליום הזה יום הגבורה, גם המושג יום השואה הוא טעות טרגית, כי המילה שואה פרושה טרגדיה, אסון חד פעמי ונורא. עם ישראל סבל וסובל במשך כל ההסטוריה, פעם יותר ופעם פחות, וכשיש חיים לאחר המוות ויש המשכיות, המילה שואה איננה מבטאת את הגישה היהודית. המוות איננו סוף פסוק. אדרבה, אדם שמת על יהדותו, קדוש יאמר לו, ויזכה להיחשב בין אלו שמתו על קידוש ה', למרות שלו היה לו קשר לתורה ומצוות.

ידוע הסיפור של הרבי מצאנז זצ"ל, כשהאמריקאים באו לשחרר את המחנה שלהם והיה שם ששת אלפים יהודים שאבדו צלם אנוש הרבי מצאנז דיבר באידיש ואפילו האמריקאים שלא הבינו אידיש בכו. הרבי הצביע על מגדלי השריפה שעדין היה עשנים ואמר וכי אתם חושבים שאני בוכה על אלו שנשרפו במגדלים? לא ולא כי כל מי שנשרף שם קדוש יאמר לו. אני בוכה עליכם שעברתם שבעה מגדורי גהינום ועזבתם את יהדותכם. הרי אתם יורשים גהינום פעמיים. בדבריו הביא את הפסוק "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו". רחל בוכה על אלו שמתו אבל עליהם היא אולי מתנחמת. לעומת זאת יש בנים שהם בבחינת "איננו" נמצאים אך אינם שומרי תורה ומצוות, ועל זה קשה להתנחם.

על כך הבטיח הקב"ה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".