הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (פרק יג פס' ב) ואמרו חז"ל (ערכין טו ב) שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע. והוסיפו שעוון לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכתב הרבינו יונה (שערי תשובה ג רב) שבודאי על ג' עבירות צריך אדם למסור את נפשו, ועל לשון הרע אין צריך, וכיוונו חז"ל לומר שבבחינה מסוימת חמור חטא לשון הרע יותר מג' עבירות. ולהבין עומק עניין זה, יש להקדים ולבאר כמה תמיהות בעניינו של אדם הראשון ועונשו.
כאשר הזהיר הקב"ה את אדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת אמר לו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב יז) ואילו בפועל לאחר שחטאו אדם וחוה כותבת התורה "אל האשה אמר הרבה ארבה אצבונך והרנך וגו' ולאדם אמר וגו' בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וגו' בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת" (בראשית ג טז – יט) ויש לתמוה בכפליים, מדוע הוסיף הקב"ה להעניש את אדם וחוה יתר על העונש שקצב מתחילה. וביותר תמוה, שעונש המוות שהוא הקשה מכולם שהרי "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב ד), לא הזכירו הקב"ה אלא לבסוף כבדרך אגב.
בבריאת העולם נאמר "ויצמח ה' וגו' עץ החיים בתוך הגן" (ב ט), והאוכל מעץ החיים חי לעולם. ועל כן לאחר שחטא האדם שילחו הקב"ה מגן עדן "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ויש להבין, הלא בתחילת הבריאה ראוי היה האדם לחיות לנצח, ולשם מה נצרך עץ החיים. וביארו הרא"ש (ג כב) והחזקוני (שם ב טז) שמטרתו היה לשמש לאדם כתרופה אם חלילה ייכשל באכילת עץ הדעת ותיקנס עליו מיתה, שיאכל הימנו ויחזור ויחיה לעולם. ויש לתמוה, מדוע לאחר שחטא הרחיקו הקב"ה לאדם מגן העדן כדי שלא יאכל מעץ החיים, והלא כל מטרתו היא שיאכל ממנו במידה ויחטא.
והדברים יתבארו במה שייסד השם משמואל (ויקרא עמ' שי) ונביא את תמצית דבריו. עניינה של המיתה היא פירוד בין דברים המדובקים. פירוש, האדם מורכב מד' יסודות אש מים רוח ועפר. וכלל הוא בבריאה שכל יסוד חפץ לשוב לשורשו בבריאה. היסודות הגשמיים לחומר ממנו לוקחו, והנשמה שהיא חלק אלוק ממעל – לקב"ה. ונמצא שהמיתה היא דבר טבעי לחלוטין שבו כל יסוד בגוף האדם חוזר למקומו.
אולם, מבואר בזוה"ק (אמור קז ב) שקודם שאכל אדה"ר מעץ הדעת רומם את כל הבריאה לעבודת ה' ולדבקות בו יתברך. וכיון שזוהי תכלית כל הבריאה, על אף שבטבעם רוצים היסודות לחזור לשורשם, מכל מקום במקום שגורמים הם במציאותם לתכלית הבריאה – ריבוי כבוד שמים – תכלית זו גוברת על רצונם הטבעי להיפרד ולחזור ולשורשם ועל כן מתחילה היה אדה"ר ראוי לחיות לעולם. ועל כן הזהיר הקב"ה את האדם לבל יאכל מ"עץ הדעת", לפי שכשמו כן הוא, מכניס דעה עצמית באדם וגורם לו להתמקד גם ברצונותיו ותאוותיו, ולהיות פחות דבוק בקב"ה, וכיון שבמצב זה אין היסודות שמהם מורכב האדם ממלאים את תכליתם באופן מושלם, ממילא חוזרים הם לטבעם, כלומר לרצון לחזור ליסודם שהיא המיתה.
ומחדש השם משמואל, שאף בלא אכילה מעץ הדעת הייתה נגזרת על האדם מיתה בשל עוון אחר – לשון הרע. שהנה, עוד קודם שהחטיא הנחש את חוה באכילה מעץ הדעת אמר לה "לא מות תמותו" כלומר שהקב"ה ברא את העולם רק מפני שאכל מן העץ ואיננו רוצה שתהיו כמותו (רש"י) – וכשאמרה זאת חוה לאדם וקיבל זאת, עצם קבלת הלשון הרע הפריד את אדם הראשון מדבקותו. לפי שהמחשבה שכביכול הקב"ה איננו ראשון ויחיד, והעץ קדם לו ונתן לו כוחות אלוקיים – פעפעה באדם הראשון וכבר לא היה דבוק בה', ונקרא בלשון חז"ל (סנהדרין לח ב) "כופר".
ונמצא שאדם הראשון חטא בכפליים, קבלת לשון הרע ואכילה מעץ הדעת, ומדוקדק לשון הכתוב שהאשימו הקב"ה "כי שמעת לקול אשתך, ותאכל מן העץ" שתבעו על ששמע לשון הרע, וכן על שאכל מן העץ. וכיון שכך נתווסף עונש נוסף על חטאם, קושי הפרנסה וקושי ההריון והלידה, ואילו עונש המוות לא הוזכר אלא כדרך אגב, לפי שהמוות לא בא כעונש אלא כתוצאה ממילא, שכיון שאדה"ר סר מדבקותו בקב"ה ממילא חפצים היסודות לחזור לשורשם וכלשון הכתוב "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת", שכיון שנלקח מהאדמה ורצון האדמה לחזור לכור מחצבתה, ממילא תבוא עליו מיתה. ועץ החיים נברא כתיקון לאכילה מעץ הדעת, אך לא לתיקון מהלשון הרע והכפירה שטמונה בה, וכיון שחטא אדה"ר בכפליים הרחיקו הקב"ה מגן עדן לבל יאכל מעץ החיים, שאין מטרתו לתקן את הפוגם בחטאים נוספים מלבד אכילה מעץ הדעת.
ומכח לשה"ר שדיבר הנחש נתפתתה חוה להתחבר אל הנחש ולשמוע בקולו, ועל ידי כך באו הג' עבירות, שהנחש הביא מיתה לעולם [רציחה] ונשא את חוה והטיל בה זוהמה (שבת קמה ב) [גילוי עריות] ודיבר כפירה בה' [עבודה זרה], ונמצא שלשון הרע הוא אב הטומאה שממנו משתלשלים שאר העבירות, ועל דבר זה אמרו חז"ל "המספר לשון הרע מגדיל עוונו כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (שם משמואל).