הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
ישנו סיפור מפורסם על עגלון שהיה בדרכו אל ה'חפץ חיים', הלא הוא רבי ישראל מאיר הכהן מהעיירה ראדין. כאשר הגיע העגלון אל ראדין, שאל את אחד מעוברי האורח היכן ביתו של החפץ חיים? הלה הסביר את פניו והראה לעגלון את הדרך הקצרה ביותר. העגלון הודה לאותו עובר אורח אולם הוא נשאל – מה לך ולחפץ חיים? העגלון השיב – הוא צדיק גדול, שמו הטוב מפורסם גם במרחקים ואני רוצה להתייעץ עמו בעניין חשוב.
אותו עובר אורח הניף את ידו בתנועת ביטול ואמר לעגלון – אני מכיר אותו היטב ואני לא בטוח שהוא צדיק כזה גדול. מה? תמה העגלון, איך אתה מדבר ככה על החפץ חיים?! הלא מדובר באחד מתלמידי החכמים הגאונים שבדור!
נו, לא צריך להאמין לכל מה ששומעים – השיב אותו אדם בביטול, הוא יהודי די פשוט, לא משהו מיוחד בכלל ואיני מבין מדוע יצא עליו שם טוב שכזה.
העגלון לא הצליח להבליג על ביזוי החפץ חיים והוא נזף באותו אדם – מי אתה שתדבר לשון הרע על צדיק שכולם מכירים בצדקותו? בושה וחרפה! העגלון כעס עליו מאוד עד כדי שהצליף בו עם שוטו.
למחרת, כאשר העגלון נכנס אל ביתו של החפץ החיים, נכונה לו הפתעה. הוא פגש מולו את אותו עובר אורח, והתברר לו שהוא עצמו היה החפץ החיים.
העגלון לא ידע את נפשו מרוב בושה והוא התחנן שיסלח לו. החפץ חיים חייך אליו את חיוכו הטוב ואמר לו, אינך צריך לבקש ממני סליחה, להיפך, אני רוצה להודות לך על כך שלימדת אותי שיעור חשוב לחיים – בזכותך למדתי שלא כדאי לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו.
מבלי להיכנס לדיון ההלכתי שבנושא זה, עלינו לדעת שיש עוצמה כבירה למילים שאנו מוציאים מהפה, ועלינו ללמוד כיצד לסנן, לברור ולנפות את המילים היוצאות מפינו בשטף.
פרשות "תזריע-מצורע" עוסקות ברובן בנגעי צרעת שבאו על אדם כתוצאה מחטאי דיבור, וישנו פירוט נרחב אילו סוגי נגעים מטמאים את האדם ומהו אופן טהרתו.
נקודת המוצא היא, שהנגעים שבאו על האדם לא היו בעיה חיצונית/גופנית בלבד, אלא נבעו מפגם רוחני כתוצאה מהוצאת שם רע, לשון הרע ושאר חטאי הדיבור (יש לכך ראיות רבות מן התורה והנביאים, הרחבנו על כך בעבר). עקב כך, מורה התורה שהכהן צריך לטפל ב"מחלה" ולא הרופא, משום שלא מספיק לטפל בהסתעפות החיצונית של המחלה אלא בשורש שגרם לכך. מצד אחד עלינו לזהות את הסיבות החיצוניות שגרמו לדבר, אך מעבר לכך יש לזהות את השורש הרוחני של הדבר. פעמים רבות הבעיה היא שאנו לא מבינים מה הבעיה באמת ומה המקור בו יש לטפל.
"בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו" (רמב"ן, ויקרא יג, מז).
נגעי הגוף המופיעים בפרשתנו מכונים בשלושה כינויים: "שאת", "ספחת" ו"בהרת". שלושת השמות הללו מרמזים על כך שיש להתבונן לא בנגע החיצוני אלא בשורשו. המילה "ספחת" היא מלשון ספיח, נספח. כלומר, בנגע יש שני ממדים, אחד עיקרי והשני טפל. אנו לא מזלזלים בטפל, אך מבינים שהוא לא העיקר. הביטוי החיצוני/פיזי של הנגע הוא בהחלט לא נעים, אך הוא הצד הטפל כאן, בעוד חטא הדיבור, החטא הרוחני, הוא שורש הבעיה.
הכינוי "שאת" הוא מלשון נישא. כלומר, הנגע "נישא" על גבי משהו אחר – על גבי החטא. החטא הוא הגורם לנגע.
הכינוי "בהרת" הוא מלשון בהיר. דבר בהיר זה משהו שאפשר לראות דרכו. כלומר, כשאדם רואה את הנגע, אל לו לעצור בנגע עצמו אלא לרדת לעומקו ולראות מה "עומד" מאחוריו.
כדי שנגע ייחשב טמא, צריך שמראה הנגע יהיה "עמוק מעור בשרו" ("וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ" – ויקרא יג, ג). ברובד הרמז הכוונה היא, נכון שכלפי חוץ רואים נגע על עור הבשר, אך לא זו הבעיה, הבעיה היא משהו הרבה יותר עמוק.
אדם מאמין לא מתייחס רק למאורעות החיצוניים אלא לשורשם הפנימי.
התלמוד (בבא בתרא ג ע"ב) מביא מעשה המלמד אותנו את העצמה שיש בשמירה על הפה.
בתקופת בית המקדש השני, הורדוס היה מלך יהודה. הורדוס, שהיה עבד בבית חשמונאי, נהיה מלך על ישראל וזאת בניגוד להלכה היהודית הקובעת "מקרב אחיך תשים עליך מלך", היינו שרק מזרע ישראל יכולים להיות מלכים ולא גרים או עבדים. הורדוס חשש שחכמי ישראל יתנגדו למלכותו וימרידו את העם ולכן הוא הרג את כל חכמי ישראל, והשאיר בחיים רק את בבא בן בוטא, שהיה אחד מחכמי ישראל, כדי שיוכל להתייעץ עמו בשעת הצורך. למרות שהורדוס השאיר את בבא בן בוטא בחיים, הוא החליט לסמא את עיניו.
יום אחד, בא הורדוס לבבא בן בוטא מבלי להזדהות. אמר הורדוס, תראה את העבד הזה (הוא התכוון לעצמו, שהרי הוא היה עבד לפני שמלך) איזה רע הוא, איך הוא הרג את כל חכמי ישראל ואת כל השרים. אמר לו בבא בן בוטא – מה אני יכול לעשות? ענה לו הורדוס – תקלל אותו. ענה לו בבא בן בוטא, אני לא אקלל אותו שהרי כתוב "גַּם בְּמַדָּעֲךָ (במחשבתך) מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל" (קהלת י, כ). אמר לו הורדוס, אבל הוא לא מלך לפי ההלכה היהודית לכן אתה יכול לקללו, ענה לו בבא בן בוטא, גם לפי דברך שהוא לא מלך, אי אפשר לקללו, מפני שהוא עשיר, והרי כתוב "וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר" (שם). הורדוס המשיך לפתות את בבא בן בוטא שיקלל את הורדוס, אך בבא בן בוטא ציטט לו את המשך הפסוק: "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר", כך שגם אם אין שום איש בחדר, עדיין עוף השמים או כל בעל כנפים אחר מסוגלים להוליך את הקול.
כיוון שראה הורדוס שהוא לא מצליח לפתות את בבא בן בוטא, הוא הזדהה בפניו ואמר – אני הורדוס, ואם הייתי יודע שחכמי ישראל כל כך זהירים בדיבורם, לא הייתי הורג אותם, ולכן אני רוצה לעשות תשובה על מה שחטאתי שהרגתי את כל חכמי ישראל. אמר לו בבא בן בוטא, אתה על ידי שהרגת את כל חכמי ישראל כיבית אורו של עולם שהרי "כי נר מצווה ותורה אור", לכן, לך ותעסוק באורו של עולם ותשפץ את בית המקדש.
הורדוס שיפץ את בית המקדש ועשה אותו כל כך יפה, עד שאמרו חכמים על בית המקדש – "מי שלא ראה בניין הורדוס – לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא, ד ע"א).
מדהים מה רב כוחה של מניעה מדיבור.
נאמר במסכת אבות: "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע" (ב, ד). יש שני הסברים למשנה זו. הראשון, שאדם לא יאמר דברים מעורפלים שאי אפשר להבינם ולסמוך על השומעים שהם יעמיקו בתוך הדברים ויבינו את משמעותם, משום שבני אדם עלולים לפרש את הדברים באופן שגוי ויכול להיגרם מכך טעות (הרמב"ם, רבי עובדיה מברטנורא).
רבינו יונה על משנה זו מבאר בהתאם למה שהזכרנו: "שצריך אדם להישמר ולהיזהר מן האפשרות. לכן, אם יש לך סוד, אל תספר אותו אף למי שנפשו קשורה בנפשך, ואל תאמר אי אפשר שישמע דבר זה כי אין בינינו נכרי שיוציא הדברים, וסוף דבר הכל נשמע. גם בינך לבין עצמך אל תשמיעהו לאזניך, כמו שאמרו חכמים (ברכות ח ע"ב) על דרך משל, ואל תשיח בין הכתלים כי אזנים לכותל. ועל זה אמר שלמה עליו השלום: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר".
נעלה שלב.
ישנה אמרה מפורסמת: "אל תפתח פה לשטן". מקור האמרה הוא מהתלמוד: "תנו רבנן, הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך השם אלהי, שתצילני מזה וכיוצא בו (בבית המרחץ הייתה אש מתחת לאמבטיה, והייתה סכנה שהרצפה תקרוס והאדם ייפול אל תוך האש – עין יעקב), ואל יארע בי דבר קלקלה ועוון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועוון, תהא מתתי כפרה לכל עונותיי". אולם אביי מיד אומר –"לא לימא אינש הכי (לא יאמר אדם כך, כלומר, שלא יגיד בפיו את האפשרות שאולי הוא ימות), דלא לפתח פומיה לשטן (שלא לפתוח פיו לשטן), דאמר ריש לקיש… לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" (ברכות, ס ע"א).
התלמוד מוכיח את דבריו מהנביא ישעיהו שכינה את עם ישראל "סדום ועמורה": "לוּלֵי השם צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד, כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (ישעיהו א, ט), וכיוון שכך כינה ישעיהו את עם ישראל, אלוקים "הסכים" עמו והוא קרא כך לעם ישראל ומנהיגיו: "שִׁמְעוּ דְבַר השם קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (י).
אגב, הרמ"א פוסק כך להלכה, שאל לו לאדם לדבר דיבורים לא טובים גם על עצמו, כדי לא לפתוח פה לשטן (יורה דעה סימן שעו, ב).
דיבור יוצר מציאות. אמרת משהו רע? הרע הזה נותר בחלל העולם. גם על עצמך – אמרת משהו רע על עצמך? הדיבור הזה תלוי ועומד בחלל העולם, ובשעת קטרוג, השטן מנצל זאת לרעת האדם.
דוד המלך אומר: "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" (תהלים לט). איזה רשע עומד מול האדם שדוד נמנע בגללו מלדבר דיבורים לא טובים? הזוהר כותב, שיש מלאך מיוחד הממונה לקחת את דיבורי האדם, ולרדוף אחר האדם עד שהדיבורים הללו יוצאים לפועל (זוהר ג, רמו, א). דוד המלך שם מחסום לפיו, כדי שהרשע שנמצא מולו לא יקח את המילים שלו עצמו ויפעיל אותם לרעת האדם.
הבה נשים גם אנו מחסום לפינו.