אוהד שקד-מנדלבוייםנשאלת שאלה מאוד גדולה וקשה ביציאת מצרים: כיצד ייתכן שעם ישראל, שראה את הנסים הגלויים של עשר המכות, ראה את כוחו שם השם פנים אל פנים. ראה את שליטתו בכל גרגר וגרגר בטבע היה במ"ט שערי טומאה.
ועוד יש להקשות כיצד ייתכן שעם ישראל היוצא ממצרים שהה במ"ט שערי טומאה, שהרי אלו שלא רצו לצאת ממצרים – מתו במכת חושך. כלומר: אלו שיצאו ממצרים רצו את הגאולה וראו את כוחו של הקב"ה בעיניהם – ועדיין הם היו ב-מ"ט שערי טומאה? ולא רק זו שנצרך ה' להוציאם בחיפזון, כיוון שעוד רגע היו נופלים אל שער החמישים של הטומאה, וממנו לא היה דרך חזרה.
זאת ועוד, יש לתהות כיצד העם אשר ראה את הקב"ה פנים אל פנים בהר סיני וקיבל ממנו את התורה, עובד את העגל, שהרי מדרגתם הייתה כה גבוהה עד שראתה שפחה בים סוף מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.
כל אחד מכיר מחייו האישיים, מי יותר ומי פחות, את המאבק המתרחש, כל אחד בדרגתו, בין יצר הטוב ליצר הרע. פעם שיצר הטוב גובר ב"ה, ופעם שיצר הרע גובר ח"ו. והמאבק הזה, יש לומר, מתרחש כל העת אצל כל אחד ואחד. כיצד יכול אדם לדרוש מן הסביבה שיכבדו אותו אם הוא יודע שיש קב"ה בעולם וכל אשר הוא מצליח מאתו יתברך? כיצד יכול אדם לקנא באדם אחר אם הוא יודע שיש קב"ה בעולם וכל אשר יש לו או שאין לו, וכל אשר לחברו – מאתו יתברך? כיצד יכול אדם לרדוף בצע או ליפול את תאוות אחרות – אם הוא יודע שיש קב"ה בעולם שאוסר זאת?
התשובה היא, כך נראה – מ"ט שערי הטומאה. גם עם ישראל – אלו שלא מתו במכת חושך – כי האמינו בגאולה – ידעו שיש קב"ה, האמינו בו בכל לבב. ראו אותו (!) חשו אותו (!) ולמרות זאת המאבק של כל אחד בעולם הזה הוא בין יצר הטוב ליצר הרע, כי רק לעתיד לבוא יבוא הקב"ה וישחט את מלאך המוות, את יצר הרע. המלאכים אינם עומדים בניסיונות שלנו, בני האדם, ועל כן התורה לא ניתנה להם, אלא לנו. אנחנו, היהודים המאמינים צריכים להתמודד מדי יום ביומו במאבק הזה בין טוב לרע.
לא כולנו כמו גדולי ישראל וגדולי הדורות. לא כולנו מצליחים להגיע לדרגת הענווה של הרב שטיינמן, שבצוואתו כתב את שכתב מתוך אמונה שלמה שמה שהוא כותב הוא הנכון – כי כך ראה את הדברים. וכי לרב שטיינמן לא היה יצר הרע? ודאי שהיה, כיוון שילוד אישה הוא. וכבר מסופר כיצד תלמידי אחד האדמו"רים קפצו למים כדי לאסוף את "החטאים" של האדמו"ר.
עם ישראל ראה את הקב"ה, האמין בקב"ה, ידע שדברי הקב"ה אמת הם ולאמיתה, אבל המשיך להיאבק בין כוחות הטומאה ששלטו בו – מ"ט כוחות כאלה, לבין כוחות הטהרה והקדושה שעם הימים עלו וגברו על כוחות הטומאה.
ביקש עם ישראל להתקדש, אך אין הדבר אומר שביום אחד מצליחים לנקות מעלינו את אבק הטומאה, ביום אחד מצליחים לנקות מעלינו את אבק יצר הרע. כשם שאנו מתקשים בכל יום ויום להיאבק ביצר הרע ובכוחות הטומאה הטמונים בתוכנו, כך גם עם ישראל במדבר ביציאת מצרים. ועל כן כאשר חששו שמשה לא ישוב ולא יהיה מי שינחה אותם בעבודת השם – נתקפו בחרדה וחזרו אינסטינקטיבית למוכר להם – עבודת האלילים, העבודה הזרה. אבל גם אז הם האמינו בקב"ה ואמרו "אלה אלוקיך ישראל" כשהם מצביעים כלפי שמייא.
עם ישראל הלך והתנקה מהזוהמה שדבקה בו במצרים. הוא הלך והסיר מעליו את הטומאה. פירוש יפה ששמעתי אמר שאין זה אומר שהסרת הטומאה הייתה כל יום שער אחר בטומאה, אלא ייתכן שבכל יום העוצמה של כל מ"ט השערים הלכה וירדה, בקצב מדוד ושקול. אין המשמעות היא שיום אחד הצליח עם ישראל לעבוד על תאווה כזו ויום אחר על תאווה אחרת, אלא בכל יום תיקנו את כלל שערי הטומאה בעוצמה שלהם, והדברים נעשו באופן מדורג.
אם כן, כל מה שנדרש עבור עם ישראל כדי שיצא ממצרים היה האמונה הבסיסית בקב"ה ובגאולה. מרגע שהיוצאים ממצרים האמינו בקב"ה ובגאולה בשלמות – הרי שהטומאה בה שרְצו לא הייתה שאלה, כיוון שיכולת האדם לצאת מעבדות לחירות היא אך ורק אם יאמין באמונה שלמה בגאולה ובקיומו של הקב"ה ובכך יעבוד אותו ויצליח להגיע לתיקון האישי שלו, שהוא חלק מהתיקון הכלל-יהודי.
בהקשר לכך אפשר להביא דברים של רבים מניצולי השואה שסיפרו שאחת הסיבות, לדעתם, שהובילה אותם לשרוד את הקור, הרעב, המחלות והעבודה הייתה האמונה בגאולה. אמונה בלב שלם שיבוא יום, והוא לא רחוק, שיגאלו מהייסורים האדירים שלהם במקומות בהם שהו. אמונה בגאולה היא פתרון בכל מיצר שאנו נמצאים בו, היא מאפשרת לאדם להגיע לגאולה עצמה – כי האדם נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיו.