"כל אלמנה ויתום לא תענון"

"כל אלמנה ויתום לא תענון" (כ"ב, כ"א)

אומר רש"י: הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם. צריך להבין את חומרת העניין בלענות אותם ח"ו, מפני שכידוע שלמי שיש אבא או אימא יש לו למי לפנות ולמי לספר את צרותיו וכו', מה שאין כן היתום אין לו עם מי לחלוק ולמי לומר את אשר על ליבו וכן אלמנה שאין לה בעל אין לה למי לומר את אשר על ליבה וחלילה לנו לפגוע בהם ולהתייחס בזלזול.

ובעניין זה סופר בשבעה על רבי ישראל גרוסמן זצ"ל המעשה הבא: בחור צעיר נפגש בחנות טמבור עם הרבנית גרוסמן, אשר הגיעה לצורך רכישת אי אלו מצרכים הנחוצים לביתה. הבחור הציע לה את עזרתו וכאות תודה אמרה לו הרבנית שיעלה לביתה ויקבל ברכה מאת בעלה הגדול, נאות הבחור ועלה ופתח בשיחה עם ר' ישראל. תוך כדי כך התברר לרב שמדובר בבחור יתום מאב ותכף ומיד פתח את כיסו, הוציא סכום כסף מכובד ומסר זאת לבחור עבור מחיית המשפחה.

שנים מאוחר יותר, זמן קצר לפני שהבחור נישא, הוא עלה שוב לר' ישראל מתוך כוונה לבקש את ברכתו והדרכתו. כשהגיע הציע לו הרב עסקה מיוחדת- אני מתחייב לחתן אותך ולשלם את כל ההוצאות לחתונה ובתמורה לכך עליך להבטיח לי שלא תספר על כך לאיש בעולם כולו. "התחייבתי" סיפר הבחור ואף הרב עמד בהתחייבויותיו… הוא שילם עבורי לשטריימל ולכל שאר הבגדים, לחצי דירה, לריהוט ולכלי בית. והמפליא מכל הוא שהרב כלל לא הופיע לחתונה, נראה שהוא חשש פן הופעתו תעורר מחשבה בליבו של מאן דהו, שמא יש לו קשר עם החתן.

רק לאחר הסתלקותו בא האברך וסיפר את הסיפור במלואו, האכפתיות לצער יתום ואלמנה והדאגה שלא להוסיף על צערם גרמה לגדולי ישראל לעשות עבורם ככל שביכולתם, אף כאשר כרוך היה הדבר במאמצים מרובים מצדם. שנזכה להדמות להם ולמעשיהם אמן.