לראות את הקולות

אדם נוסע בכביש ושומע ברדיו על תאונת דרכים קטלנית בה נהרגו שני בני אדם בהתנגשות חזיתית בין שני רכבים. למשך שלוש שניות, אולי, הוא מרגיש צביטה בלב, נאנח ומניח את הרגל על הגז, ממשיך בנסיעה.

כעבור כמה דקות שהוא ממשיך בנסיעתו, הוא רואה את הרכב שלפניו סוטה מהנתיב שלו אל הנתיב הנגדי ו… תאונה חזיתית קשה. הוא מצליח לבלום ולא להיות מעורב, אבל כשהוא יוצא מהרכב לראות מה אפשר לעזור הוא שומע רק שקט. בתוך דקות מתברר האסון – שני הרוגים במקום.

האם יחזור האדם הזה לשים גז או שיעצור בדרך במשך דקות ארוכות, ינסה להירגע, להחזיר נשימה, לחשוב על החיים שאבדו ברגע, על המשפחות, האלמנות והיתומים? פשוטה לכולנו התשובה.

אך מדוע ההתייחסות שלו אל שני ההרוגים שדווח עליהם ברדיו הייתה שונה בתכלית משני ההרוגים שראה בזמן התאונה? התשובה היא – הראייה. התורה הקדושה כבר קבעה שאדם שרואה, הדברים נחרטים במוחו: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". גם הפסיכולוגיה קבעה כך ואף המדע הוכיח, שוב, את התורה גם בזה. הראייה מפעילה את הדמיון, הדמיון ניזון מן הראייה.

ואכן בפרשות האחרונות אנו נפגשים שוב ושוב בחוש הראייה – כל עשר המכות היו מוחשיות לראייה – דם, צפרדע, כינים וכו'. לא הייתה מכה של 'מחלת נפש' או מחלת 'פצעי אפטה'. כל המכות היו חיצוניות כדי שהמצרים יראו אותן וכדי שעם ישראל יראה אותן. אפילו מכת חושך שהיא מן הסתם חוסר ראייה, בני ישראל ראו אותה – שכן אפשר היה למשש את החושך, כלומר הוא היה סמיך וניתן לראייה.

כך גם כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ועברו את ים סוף – "ויראו ישראל את מצרים מת על שפת הים" ופועל יוצא מזה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכאורה, די היה שהקב"ה יהרוג את כל אותם פושעים שונאי ישראל שנגשו בעבריים, והשמחה של עם ישראל על כך תהיה מספיק גדולה. אך משה מבטיח שיותר לא יראה ישראל את מצרים, ולאחר טביעת הנוגשים בים סוף – עלו גופותיהם אל חוף הים לעיני ישראל שראו כל אחד את הנוגש שלו.

ונתעכב לרגע בנקודה זו. מתוך הנחה שרק גברים ונשים עבדו בפרך ונגשו בהם – מדובר על יותר בשלושה מיליון איש, שצריכים לזהות את הנוגשים שלהם – שהיו בוודאי אלפים, לפי "שש מאות רכב". ולמרות הכול, כל אחד ממיליון העבריים מצליח בקלות, ככל הנראה, למצוא את הנוגש שלו, לזהות אותו ולשמוח על כך שראה אותו מת.

לקב"ה היה חשוב להביא את עם ישראל לראייה של מצרים המת על שפת הים, כדי לחצוב בליבותיהם את הידיעה על מות המצרים שנגשו את ישראל.

וכך גם בפרשה שלנו, יתרו, בה עם ישראל רואים את הקולות – מונח מוזר שלכאורה משתמשת בו התורה שהרי נכון היה לומר שומעים את הקולות. אולם רבים מהפרשנים שדנים בכך שהם ממש יכלו לראות את גלי הקול. אך מדוע הקב"ה עשה שהם יראו את הקולות ולא רק ישמעו אותם?

אלא שלפי מה שכתבנו אפשר להבין – כאשר אדם שומע קול, יכולתו לנתח את הדברים היא פחותה לעומת הראייה. הראייה מביאה לידי ידיעה. כך גם סומא אינו שבע כי אינו רואה את האוכל שהוא אוכל. גם אצל החיות כך: העטלף אוכל כמויות עצומות רק כיוון שהוא עיוור וכן הארבה במצרים שמרוב הרבה ארבה, לא ראה כלום ולכן אכל יותר. כך גם אדם ששומע שיעור אין הדבר דומה לאדם המסכם את השיעור או קורא את הדברים. זו גם הסיבה שמקדימים קרוא לכתוב. שכן קריאה זו ראייה, ואם לא יקרא לא יוכל להפנים זאת ולכתוב זאת.

עם ישראל מגיע לדרגה הגבוהה ביותר של ראיית דבר ה' – מה שמוביל לחציבת הדברים בתוך הד.נ.א של היהודי עד ימינו אנו. הרב וסרמן הי"ד כותב כי אלו שהם שונאי ישראל, מקרב היהודים, אבותיהם לא עמדו בהר סיני. לא קיבלו את התורה, אלא היו ערב-רב שהצטרף.

כאשר תפסו את אייכמן שר"י בארגנטינה, שני התופסים שלו היו מהמוסד כשאחד מהם היה ניצול שואה הונגרי שהעיד מאוחר יותר כנגדו. הוא סיפר שפגש בו בהונגריה וראה אותו עין בעין. הוא סיפר שכאשר תפסו את הצורר בארגנטינה הוא השתוקק לירות בו – בו במקום, אך בשל הדרישה להביאו חי למשפט לא עשה זאת.

אולם לאחר ההרשעה וההודעה על גזר הדין הוא ביקש להיות נוכח בהוצאה להורג. הוא ביקש לראות את צורר היהודים מוצא להורג. ואכן כך היה. רק אחרי שראה אותו מת – הרגיש הקלה שנגמר פרק בהיסטוריה היהודית, כך אמר.

וייתכן לומר כי לאחר חטא העגל, שגם הוא כל כולו חטא של ראייה של דבר אסור ועבודה שלו בשל כך, הכפרה על החטא הייתה הקמת המשכן – והרי גם המשכן נועד כדי שיראו אותו עם ישראל ויעבדו בו את הקב"ה, כתיקון על החטא שעשו.

הדברים לרפואת אמו"ר נירה בת שולמית תחי', אמ"ר אברהם חיים בן יונה הי"ו, חמי ומורי יהודה שמעון בן זהרה הי"ו וחמותי שמחה בת מסעודה תחי'