וארא | להיכנס הביתה

פרשת 'וארא' מתארת את תחילת גאולת עם ישראל, ומסופר בה אודות שבע מכות מתוך עשר שהביא הקדוש ברוך הוא על מצרים.

פרשת מכות מצרים בפרט ופרשת הגאולה בכלל, אינן עובדות היסטוריות בלבד אלא הן רלוונטיות לכל אחד מאתנו. על כל אדם באשר הוא "להכות" את המיצרים בהם הוא נתון, איש איש ומיצריו האישיים, ולצאת לגאולה פנימית.

תוכנן של עשרת המכות אינו מקרי אלא מהותי. הקדוש ברוך הוא בחר להכות את מצרים במכות ספציפיות מאוד, כשכל אחת מהם גילתה גילוי מסוים בבריאה שהיה בו כדי ללמד את בני ישראל במוחשיות את אחד מעיקרי האמונה. האופי והסוג של כל מכה היה מכוון כנגד עיקרון אמוני מסוים שבני ישראל היו צריכים ללמוד אותו.

עשרת המכות מקבילות לעשרת הדברות, ושתי הסדרות הללו מקבילות לעשרה מאמרות בהן נברא העולם, והרחבנו על כך רבות בעבר (יש מספר דעות מהו הסדר של אותם עשר מאמרות, אנו צועדים בדרכו של רבי מנחם בר יוסי המובא במדרש, בראשית רבה יז, א).

בשורות הבאות ננסה לראות הקבלה בין המכה השביעית המסיימת את פרשתנו – מכת ברד, לבין הדיבר השביעי שבעשרת הדברות – "לא תנאף", לבין המאמר השביעי בבריאת העולם – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ" (בראשית א, כ-כב).

הברד במכה זו לא היה זהה לברד המוכר לנו כיום. במכת ברד, מים ואש עשו שלום ביניהם וכפי שמתארת התורה – "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שמות ט, כד). הברד היה מורכב מחתיכות קרח מעורבות עם אש, ובאופן פלאי האש לא כבתה מחמת המגע עם מי הברד.

מכה זו, שלא כמו רוב המכות האחרות (לפחות לפי המתואר בפשט הפסוקים), פגעה בכל סוגי הנבראים: מן הדומם, דרך הצומח והחי ועד האדם.

במכת ברד יש משהו מאוד ייחודי. זו המכה היחידה שאלוקים נתן למצרים אפשרות להינצל ולא להיפגע ממנה: "הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה. וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ. הַיָּרֵא אֶת דְּבַר השם מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר השם וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (שמות ט, יח-כ). הדרך להינצל מהברד הייתה להיכנס הביתה.

כל מי שלא נכנס לתוך ביתו פנימה – הושחת והושמד. כל כך פשוט היה להישמר ממכת הברד, רק להיכנס לתוך הבית. זה לא היה סוד, אלא ציווי השם מפורש אל פרעה ומצרים.

אגב, כיוון שהמצרים קבלו את זכות הבחירה האם להינצל או לא, מי שלא ניצל את הבחירה והחליט כן להישאר בחוץ, עונשו היה חמור מאוד והברד הכה בו למוות. זאת המכה הראשונה ש"באופן רשמי" גבתה חיים של בני אדם. כיוון שהייתה אפשרות להינצל והמצרים לא נצלו את האפשרות הזאת, החוצפה והעזות היו גדולים הרבה יותר ולכן גם העונש היה חמור בהתאם.

יצורים נמוכי דרגה כצמחים, אשר לא יכלו להיכנס פנימה ומהותם היא להיות בחוץ – נפגעו, אך האדם יכל לבחור האם להיכנס פנימה הביתה ולהציל את נפשו ואת נפש בהמתו, או להישאר בחוץ. לא כל המצרים הניסו את עבדיהם ומקניהם מהשדה פנימה.

טמון כאן מסר:

חלק מהמצרים לא היו מסוגלים "להיכנס הביתה" ולהתנהג באופן צנוע, מוסתר ופנימי. ההחצנה ותכונת ה"יצאנוּת" היו חלק מאורח החיים הרגיל שלהם.

מכת ברד העבירה מסר למצרים: הפסיקו לחיות באופן מוחצן והתחילו להיכנס הביתה ולחיות חיי צניעות.

הפגם העיקרי והבסיסי ביותר בחיי המצרים בא לידי ביטוי בתחום חיי האישות. הנביאים מרבים לדבר בגנות מצרים בפרט בנקודה זו של הצניעות, ולכן הם קבלו את מכת ברד אשר הכריחה אותם להיכנס הביתה ובכך לגרום להם לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור לערך שלימות התא המשפחתי.

כמובן, שהמסר העיקרי של רעיון "ההתכנסות" נועד לבני ישראל, אשר היו שקועים במצרים שנים כה רבות.

השילוב של האש והמים במכת ברד העצים את המסר, ונבאר מדוע.

קריאת הנצח של היהודי הוא "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". המילה "אחד", חוץ מעובדת היותה קובעת את יחידות השם ושוללת כוח נוסף, היא מבטאת גם את אחידות השם.

"כל הניגודים האלה של שמים וארץ, של תבל ויחידים, של כוחות וחומרים המבקשים זה את זה ובורחים זה מפני זה, הנושאים וכובשים. הבונים ומחריבים איש את רעהו – על כל החליפות הנולדות מכך – של יום ולילה, של הוויה וכליה, של פריחה ונבילה, של חיים ומוות, של קניין ואבדן, של הנאה ועינוי, של עליה וירידה, של אהבה ושנאה, של שמחה וצער. וכן כל הניגודים שאדם חש בנפשו פנימה, של חירות ושיעבוד, של רוח וחושניות, של כוחות עליונים וכוחות ארציים – הכול הוא מעשה ידי קל אחד. כי השם שהוא יחיד ומיוחד, הוא שברא ומחזיק את כל הניגודים האלה, הוא המסדר והמנהיג את כל הניגודים האלה, הוא שיצר את כל הניגודים האלה שמסביבנו ובתוכנו. ממנו שמחתנו וצערנו, ממנו גופנו ורוחנו, הוא שיצר את גופנו וכאשר נפח בו נשמה משלו, העניק לנו אישיות מאישיותו וחירות מחירותו" (רבי שמשון רפאל הירש, ואתחנן).

תפקידנו בעולם הוא לחשוף ולגלות את האחדות האלוקית בכל פרט בבריאה, גם בתופעות הניגודיות שבה, כאש ומים.

המדרש (ויקרא רבה ח, א, בראשית רבה סח, ד) מספר על מטרונא אחת (אישה אחת) ששאלה את רבי יוסי, מה עושה הקדוש ברוך הוא מאז שהוא סיים לברוא את העולם? ענה לה רבי יוסי: "מזווג זיווגים". זיווג אין משמעו רק חיבור בין גבר לאישה, אלא בין כל פרט במציאות לפרט המתאים לו והמשלים אותו. בורא עולם "מחבר" את הכל ומביא את הבריאה לתכליתה.

עלינו ללכת בדרכיו של הבורא ו"לזווג זיווגים" בכל התחומים, לחבר חיבורים נכונים עוד ועוד, עד שתיחשף האחדות האלוקית בכל דבר.

זוהי היהדות – חיבור בין האדם לבוראו בכל צעד מצעדי חייו, וראיית בורא עולם מאחורי כל דבר, גם מה שנדמה לנו כהפכים.

בזיווג שבין זכר לנקבה אנו רואים זאת באופן מושלם, מאחר ומדובר, גם מבחינה פיסית אך גם מבחינה פנימית, בשתי נפשות שונות המשלימות זה את זה באופן שלם. הדרך הבסיסית ביותר לגלות את החיבור הנכון, הוא החיבור בין איש לאישה בנאמנות – "והיו לבשר אחד".

במכת ברד, שני ניגודים גדולים כל כך בטבע כמים ואש, עשו שלום ביניהם כדי לעשות רצון קונם והראו למצרים כיצד יוצרים חיבור נכון – רק על פי דבר השם, בשליחותו ולמענו. מכה זו גילתה כי ניגודים יכולים וצריכים להתאחד, אך רק בדרך השם. היכולת לאחד בין ניגודים ולשלבם יחד אל עבר מטרה אחת – קיום רצון השם, היא גילוי אחדותו יתברך.

כעת נגיע למאמר השביעי.

המאמר השביעי פותח במילה "ישרצו" – מלשון ריבוי. הקדוש ברוך הוא בורא את "עולם החי" המצוי במים ובשמים, העולם מתחיל להתמלא בבעלי חיים, והקדוש ברוך הוא מצווה עליהם לפרות ולרבות, כנאמר בהמשך המאמר "פרו ורבו". הריבוי מחייב חיבור ואחדות בין זכר ונקבה, ואותו חיבור מביא לריבוי פרטים בעולם, שגם התפקיד שלהם יהיה להתחבר וליצור אחדות בין זכר לנקבה.

במאמר זה גלום הרעיון של אחדות הפרטים.

הדיבר השביעי הוא "לא תנאף", וכמובן שאין מתאים יותר ממנו להשלמת הרעיון.

הניאוף מגלה כי החיבור בין האיש לאישה היה ריק, סתמי, תאוותני ויצרי – ולא נבע מחיבור שלם ואמתי בין ניגודים. הרעייה בשדות זרים מגלה כי הניסיון של אותו אדם להתחבר ולהתאחד נובע בעיקרו מתאווה גשמית אינטרסנטית נטו.

האיסור על ניאוף מבטא את הרצון האלוקי שנתחבר ונתאחד, אך בקדושה דווקא, לא חיבור כזה המפרק משפחות אחרות, לא כזה שמגמתו ערבוב וניתוק, כי אם כזה שנועד ליצור ולגלות את התכלית המשותפת של הבריאה כולה ואת מציאות "השם אחד" בכל משעולי חיינו.

זהו המסר של מכת ברד לעם ישראל. עלינו "להתכנס בבית", לחפש את המאחד, ליצור חיבורים של אמת ביננו לבין עצמינו, ביננו לבין חברינו, וממילא – ביננו לבין בוראנו.

"אותה אחדות השם מובאת כאן לתשומת לבנו כאמת יסודית ראשונה של ידיעתנו, וכל עצמה איננה אלא שלילה מוחלטת של כל מחשבה וסברה אלילית, עתיקה וחדשה. עולם הטבע וההיסטוריה ועולמו הפנימי של האדם עצמו כולל רב גווניות של תופעות מנוגדות. ואותה רב גווניות של ניגודים הולידה –  ועודנה מולידה – את הטעות האלילית והיא מקורה העיקרי. בעיצומו של עולם זה שכולו סתירות מכריז מאמר: 'השם אחד'" (הרב הירש, שם).