תלמידיו של מנדלסון בהופעתם, בהתנהגותם ובחיבוריהם הציגו את הסכנה הרוחנית הגדולה שהחלה לאיים על יהודי גרמניא ואירופה. תלמידי מנדלסון כבר לא פסחו על שני הסעיפים אלא הופיעו בגלוי ובעזות כפורקי עול. תלמידיו השתמשו בשיטות שונות כדי להגביר את ההרס הרוחני: שידול, מלשינות, התחברות לשלטון ופיתוי.

נפתלי הרץ וייזל, הבולט מתלמידיו של מנדלסון, וסייע לו בכתיבת הביאור היה פעיל ביותר באוסטריא, ובמיוחד פעל במאמציו לשכנע יהודים ברחבי הקיסרות האוסטרית לקבל על עצמם את התנאים שהציב הקיסר יוזף השני בכתב הסובלנות.

כתב הסובלנות שנחשב לבשורה בתהליך האמנציפציה הופיע לצד תנאים אשר גרמו לאסון מבחינה רוחנית. כתב זה התחייב להסיר מגבלות בתחום הכלכלי והחברתי מיהודי אוסטריא [וכן ביטול מכס הגוף]. ב-1781 הוא גם נתן ליהודים להרחיב את תחומי ההתעסקות. התנאים שהציב היו: היהודים ידברו וילמדו בשפת המדינה; היהודים יקיימו בתי ספר מתוקנים ברוח ההשכלה עבור הדור הצעיר.

גדולי ישראל שהתנגדו לתנאים אלו נתקלו בפעילותו של וייזל והוא פרסם איגרת שנקראה "דבר שלום ואמת" בה הוא משדל בשפת חלקלקות לקבל את תנאיו של כתב הסובלנות. הגר"א הורה לשרוף את האיגרת בכיכר העיר, והיהודים כינו אותה בבוז "איגרת שווא".

הרץ הומברג פעל באזור גליציא שבדרום פולין [תחת שלטון אוסטרי]. הומברג הציע את שירותיו לשלטונות האוסטרים כדי לקדם תכניות חינוך לפי המתכונת המוצעת בכתב הסובלנות. לשלטונות היה נחוץ עסקן יהודי כדי לקדם את התכניות שלהם ביחס לקהילה היהודית. הומברג הקים רשת של בתי ספר שבהם לימדו עפ"י תכנית "מתוקנת". היהודים כינו את בתי הספר "מסוכנים" במקום "מתוקנים" [משחק מלים בהגייה האשכנזית לאות ת' שהוגים אותה לעתים כמו ס'].

הומברג השתמש בשיטות שונות כדי לאלץ את יהודי גליציא לשלוח את ילדיהם למוסדותיו, והשתמש בכוח ובסמכות שניתנו לו ע"י השלטונות כדי לכפות על משפחות יהודיות להפקיד את ילדיהן בידיו. הומברג השתמש בדרכים אלימות כדי להשיג את מטרותיו, לדוגמה: מס הנרות – יהודים נאלצו לשלם מס מיוחד עבור שימוש בנרות למטרות מצווה כמו נר מצווה ונר הבדלה וכו'. רק יהודים שילדיהם התחנכו בבתי הספר "המתוקנים" היו פטורים מלשלם מס זה. הומברג ניסה לנצל את מצבם הקשה כלכלית של יהודי גליציא, וקיווה שהם יפעילו שיקול דעת מוטעה [כדי להדליק נר של מצווה יהיו מוכנים לפשרות בענייני חינוך]. לאכזבתו, לא נענו יהודי גליציא לפיתוי. היו אלו יהודים עם עמדות רוחניות עקרוניות, עניים בכסף אך עשירים ברוח.

דוד פרינלנדר מתלמידיו הבולטים של מנדלסון, פעל בברלין, ופיתח את ההווי החברתי של המשכילים באמצעות סלוני החברה שבהם הם בילו בפריקת עול. הראשונות שפתחו את בתיהן לאירוח היו בנותיו של מנדלסון. אחד מרבני גרמניא העיר שאם נטלו משכילי ברלין עשרה קבין של חוצפה, תשעה מהם נטל פרינלנדר.

תוצאות ההשכלה

לתנועת ההשכלה היו שלוש תוצאות בולטות: שמד, התבוללות ורפורמה. לרבים מן המשכילים בדור השני לא היו רצון וסבלנות להמתין עד אשר יבשילו התנאים לאמנציפציה מבחינת החוק, כדי שתהליך ההתקרבות אל החברה הנכרית יושלם בהצלחה.

השקפתם המשכילה והתרחקותם מהיהדות נתנה בהם את העוז לעשות גם מעשים קיצוניים: התנצרות. אלפי יהודים בגמרניא, באוסטריא ובמדינות אחרות במערב ובמרכז עברו על הדת הנוצרית ומחקו באופן מוחלט את זהותם היהודית.

אמנם, לדת כבר אין תפקיד משמעותי באירופה, במאה ה-19, אך המעבר לנצרות חתר להשיג השתייכות והתחברות לחברה הנוצרית ולא היה כאן מעשה בעל כוונה דתית. מרבית המשכילים עברו תהליכים של התבוללות. ההתבוללות, להבדיל מהשמד, אינה תהליך דתי אלא תוצאה טבעית כאשר היהודי מתנתק מסביבתו היהודית, מחובותיו כיהודי ומזהותו היהודית. תהליך ההתבוללות מסתיים כמעט תמיד בנישואי תערובת. ההתבוללות הייתה נוחה יותר למרבית היהודים, כיוון שהיא בנויה על הרעיון של "שב ואל תעשה" והיא אינה מחייבת טקס דתי [שלכל יהודי יש ממנו רתיעה טבעית]. להשכלה במערב אירופה הייתה השפעה קיצונית על אלו שנתפסו בה, משום שהיא שירתה את השאיפה להתקרב לחברה הנכרית ולקבל את אישורה.

לפיכך ההשכלה הביאה להתרחקות מהירה ומוחלטת עד כדי כך שמרבית המשכילים יצאו מקבוצת העם היהודי, לפעמים בדור השני, ולפעמים בדור השלישי.

לעומת זאת במזרח אירופה הייתה ההשפעה יותר מתונה, שם הצטרפה ההשכלה אל הגישה הלאומית ולפיכך הייתה יותר מחוברת ליהדות [לא במובן של קיום תורה ומצוות אלא רק במובן של השתייכות לעם היהודי].

הפרקים בסדרה:

• פרק א: תהליכי שינוי בחברה מובילים לשוויון
• פרק ב: תנועת ההשכלה היהודית
• פרק ג: עקרונות ההשכלה ודעת היהדות
• פרק ד: משה מנדלסון אבי ההשכלה
• פרק ה: תלמידי מנדלסון ותוצאות ההשכלה